ולפעמים בלי התראה, פתאום בא הגעגוע.
ולפעמים אני מכאיבה לעצמי בכוונה, כדי לזכור שלא שכחתי.
ואני בוכה, ואני מתגעגעת, וזה כל כך כואב וכל כך קשה וכל כך לא הוגן, לא נכון, לא אמיתי.
וכולם מדברים וכולם וכולם ואני רק רוצה לראות אותך שוב ולחייך שוב בלי מועקה על הלב. למה דווקא אתה מכולם, יש מספיק אחרים. מה הסיכוי בכלל?
ולעזאזל זה כואב לעזאזל זה רע זה קשה אלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא עוד בשר ודם