סתם, זה לא יהיה מרגש, וככל שזה תלוי בי גם לא פתטי.
הייתי רוצה להגיד שהיינו קטנים ומתוקים, אבל במקרה הזה זה לא נכון.
לא לגבי, בכל אופן.
ברור, כולם היו כאלה חושבים וחכמים ונחמדים ונהדרים.
ואני? חשבתי, ניסיתי, אבל עכשיו במבט לאחור, אני מנסה לא לחשוב על זה, מצטערת על מי ואיך שהייתי.
כולנו היינו כאלה פעם, לא? אבל כשאני נזכר בסיטואציות מסוימות, אני רק מקווה שמאז התבגרתי, ומקווה גם ששיניתי אצל כמה אנשים את הרושם ההוא שהותרתי פעם.
באמת הייתי מטומטמת כזו. למה לעזאזל? מקווה שהם לא זוכרים את ההתנהגות הזו, ושהם מעריכים אותי, לפחות קצת יותר ממה שמגיע לי לפי הרשמים הראשונים ההם, מלפני כמה וכמה שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא עוד בשר ודם