הַפִּינָּה שֶׁל פוּ

אני יושבת לעצמי עם עצמי בבית. 

בחוץ סופה, קר, והילדים של הצהרון צועקים בכל רעם שני.

מקודם אפילו הפסיק החשמל לשבריר שנייה.
והבטן שלי חמה משניצלים טובים וטעימים של אמא, שידועים בכל העולם.
נראה כמו תמונה נורמאלית לחלוטין לא?
אז את זה אתם חושבים כי אתם בכלל בכלל לא מכירים אותי. ולמה שתכירו? אני פה בערך סופ"ש.
אם הייתי מכירים אותי יותר טוב, הייתם יודעים שהתמונה הזאת היא ממש מרגשת ואפילו מרגיעה - כי היום, בשעה הזאת,
וגם מחר בשעה הזאת,
ובעצם בערך כל יום בשעה הזאת,
אני נמצאת במוסד.
{או כפי שאנשים נורמליים קוראים לזה- הפנימייה, חברת נעורים, וואטאבר. }
אז חזרתי לי הביתה במקום להשאר,
בטענה ש"יש לי משהו לעשות בבית" (מותחת את העפעף באלגנטיות...) ורצתי אצתי לי להסעות של 14:00. וברגעים אלה, כשאני יושבת מול מחשב ועושה בדיוק כלום בפיתה, אני משמינה מנחת כשאני שמה לב לשעה וחושבת על כל החברים שלי:
הלא ברי מזל - אלה שחוזרים עכשיו הביתה לאמא, ורצים עד להסעה בגשם, וברי המזל , אבל עדיין מסכנים בהשוואה אליי - שמחכים עכשיו מחוץ לבניין, עד שיבואו לפתוח להם אותו, בגשם.
איזה יופי לי שאני בבית שמחה ומאושרת.
אירוע כל כך מיוחד ומרגיע, שאני חושבת שהוא שווה שיר. אולי אפילו שניים. תלוי מה אני אמצא.
בסוף אף אחד מהם זה בכלל לא crying lightning.

סתם, על מי אני עובדת. 
אני אשבר בסביבות 19:00, 19:30 גג, ואבקש מאמא שתקפיץ אותי למוסד. 

 17:30-

עם כל השקט והשלווה והשמחה לאיד שלי שחכתי את החלון של החדר שלי פתוח והמיטה שלי כל כך רטובה שגם אם הייתי רוצה לישון הלילה בבית זה היה גורם לי לצינון קשה. אני חושבת שלקרוא לי פוסטמה ימעיט בערכי בהתחשב בנסיבות.