מתחשק לי להלך ברחובות. מתחשק לי לקנות בגדים. מתחשק לי להיות אורלי קסטל-בלום. מתחשק לי למצוא אהבה. למצוא כבר אהבה. ריגרסיה נוראית. ריגרסיה? איי וויש.
האין זה טראגי שאינסוף זמן חלף בין הפוסט הזה וקודמיו הפרה-היסטוריים, ועם זאת, התשתית - מלה אסורה בפוסטמודרניזם - נשארה כשהיתה?
חזרתי לעומר, לביקור חולים.
חזרתי לעומר, לטרוף פחמימות ולבהות בטלויזיה.
לשבת על הספה ולקרוא אורלי קסטל-בלום בטרנינג. בתל-אביב יש לי אורלי קסטל-בלום, אבל אין לי טרנינג.
לשבת על הספה ולקרוא אורלי קסטל-בלום בטרנינג, ולמצוא את הדומה והשונה ביני ובין הדמויות. כולנו תלושים, קרועים, מתבוננים סביבנו בהפתעה, רגע שמחים, רגע עצובים, כמהים. איך היה המשפט: "עילעלתי במחברות הישנות. כמיהות בגובה עצי ברוש". ובפשט: עילעלתי בפוסטים הישנים (מטאפורית, כלומר). כמיהות בגובה עצי ברוש. וגם: שכבתי על הספה בבית, כמיהות בגובה עצי ברוש.
אני מוקף בעצי ברוש (אבל גר ברחוב תפוז. והנה, הפכתי להיות דמות קסטל-בלומית מן המניין).
יעל ולושי הופיעו לי בחלום בלילה. חלום שהיה קצת מבהיל. חלום שאני זוכר, מאוד לא שכיח. חלום שעשה לי להתעורר.
מוזר לכתוב פה שוב. מוזר לשבת פה ולכתוב פה שוב. מוזר לשבת פה ולכתוב פה שוב ולהזכיר גם אותם. את אותן הדמויות מפעם, למרות שחלקן מתקיימות גם בעכשיו.
נדמה לי שאשוב היום לשינקין-רבתי.
נדמה לי, גם, שאני קצת מאוהב בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
