החיים "בפנאן"

שוכבת וחושבת מה לכתוב , בארבעה הימים הללו הצתברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש שאין לי מושג מאיפה להתחיל ..

נראה לי אני אתחיל בשישי שבת אצל חבר שלי, איך היה ?

אממ אני אקצר .. כיף , סמים, מאנץ' , עייפות, הייתי קרובה לגמירה פעם ראשונה , שיעמום , עצבים , מייגע , סבבה בקיצור :)

והנה המסקנה שהגעתי אלייה השבת :-לא מסוגלת להפגין חיבה בפומביות .

כן , הוא ניסה לחבק אותי ולנשק אותי מידי פעם ופשוט זה לא היה לי נעים , בכלל .

בכללי אני מאוד נהנת מהמגע שלו , ממנו, 

אבל כשחברים שלו בסביבה או נגיד אנחנו במסעדה , או בקופה מחכים להזמנה ,אפילו בסרט ,בקיצור מול אנשים . אני לא אוהבת ,וזה אפילו די מציק.

יצא לי גם לחשוב על עוד משהו.

אז איך אני ארשום את זה מבלי להרגיש עם עצמי חרא ...

אין דרך כזאת , אני כבר מרגישה חרא ..

תמיד כשהייתי רואה שמפרסמים כל מיני תמונות של אנשים נכים מתחתנים/עם ילדים והבני זוג שלהם הבריאים, אז הייתי חושבת לעצמי , וואו איזה יופי ,לדוגמה בחור צעיר על כיסא גלגלים ביחד עם אשתו , או אישה בלי ידיים עם חבר שלה , וגם הייתי אומרת לעצמי "מעניין איך זה? עד כמה זה מעיק " ובנוסף גם הייתי אומרת " אני לא הייתי מסוגלת .." כן זה נורא  , אבל באמת לא הייתי יכולה לצאת עם אדם נכה.

הסיבות לכך לא ברורות כל כך , אולי כי אני מרחמת יותר מידי ? או כי זה קצת גדול עליי? מפחיד אותי ? לא מתאים לי ? 

ועכשיו נכנסתי לזה.. חבר שלי נכה. 

הוא מאבד את הראייה , ואין מה לעשות לגבי זה . עיוורון , זה מה שמצפה לו .

כשהתחלתי לצאת איתו , ידעתי את זה .. ורק לא מזמן הבנתי את המשמעות של זה .

ופה החששות חוזרות , והפחדים גדלים .

"האם אני מסוגלת לזה?.."