החיים "בפנאן"

מתיישבת מול המחשב , בום ! זהו , ריק ...

זה מצחיק , כי אני מחכה כל פעם מחדש להגיע לשלב הזה ביום שאני פורקת ,מרוקנת , והנה .. הופ !

כל המחשבות נעלמו, מנותקת .. 

זה תמיד קורה ..

אני פשוט יושבת ובוהה במסך הזה שעה . 

זה עולה .. לאט לאט . כמו בכל פעם .

עכשיו משום מה נזכרתי בפעם הראשונה שלי , הדברים הכי לא קשורים עולים קודם .

הו ! הנה נזכרתי.

מי אני ?

אז יצא לי לנהל שיחונת קצרה תוך כדי עבודה עם אחת העובדות היום.

לא זוכרת מה היא אמרה , אבל אני זוכרת מה הגבתי .

"מעניין מה את חושבת עליי.. " פשוט עלה לי, לא ציפיתי לתשובה, טוב נו .. אולי לבדיחה . מתאים לה לומר " שאת אהבלה " .

"זה לא אמור להיות לך אכפת מה אנשים חושבים עלייך " . היא ענתה לי .

"לא אכפת לי , מסקרן אותי לדעת מה אנשים חושבים עלי " .

תמיד עניין אותי איך אנשים רואים אותי , מה אני בשבילם.. 

כי אני תמיד בטוחה שאנשים רואים אותי כל כך שונה ממה שאני באמת ..

אבל מה אני באמת ?

אני לא סגורה על האישיות שלי ? זה הגיוני? 

אז בעצם אם אני לא מכירה את עצמי , איך מישהו יכול להכיר אותי ? אז אף אחד לא יודע מי אני בעיקרון ..

כל אחד רואה אותי אחרת , זה מה שמעניין אותי .. כמה זהויות יש לי ?!(כביכול)

ולמה אני לא יכולה להיות פשוט אני ?... התירוץ המעפן שלי הוא-"כי אני לא גיבשתי עדיין את עצמי ".

פחדנית , זאת אני .