החיים "בפנאן"

כן זה מה שאני רוצה עכשיו . וזהו. 

אני מרגישה את זה שוב , הדיכאון הזה, העצבות ..

אני הייתי על סף דמעות לפני שעה ,חנוק בגרון והעניים מלאות , רק מבקשות להתרוקן .

עצרתי . לקחתי נשימה . נרגעתי , העניים התייבשו .

מה הבעיה שלי לבכות ?! אין אף אחד , למה אני לא מסוגלת להרשות לעצמי. 

למה אני לא מוותרת על זה ?! על המסיכה הדפוקה הזאת של "חזקה ", "עור של פיל", "גיבורה"...

שוב קשה לי , ושוב אין את מי לשתף ... או שאני בעצם לא רוצה ?..

היום חזרתי מהעבודה , נכנסתי בדלת וישר עליתי למיטה , מ5 וחצי עד עכשיו .

כיביתי את הטלפון , לא רוצה לשמוע מאף אחד , אין לי כוח לאף אחד .. במיוחד לא אליו , מעייף אותי .

פעם ראשונה קמתי לרגע מהמיטה רק לפני כמה דקות , וגם זה בלית ברירה , הייתי צמאה.

לא טוב לי בכלל , לא פיזית , לא נפשית , בכלל...

והוא רק מצליח להוסיף לזה .

הבנתי משהו , כנראה משהו שהסתרתי מעצמי או החלטתי להדחיק. 

אני צריכה יחס , והרבה. 

וכשאני לא מקבלת , זה משפיע עליי נורא .

אני רוצה להסתגר בחדר לבד לגמרי .. למשך שבוע .

רק אני ועצמי , להיות לבד עם זאת שמצליחה לפגוע בי הכי פחות .

טוב לי ככה במיטה , אבל אני צריכה מישהו שיחבק אותי , אני רוצה לבכות קצת , מבלי להגביל אותי,

מבלי לנזוף על עצמי , ומבלי שירחמו עליי , רק חיבוק חם ותומך שאומר " אני פה, תבכי".

אני תמיד מוצאת על מה להתבאס , זה לא כיף .. 

אני מרגישה את זה , הפכתי למה שהכי פחדתי להפוך בשבילו , 

מובנת מאליו ...

זה נורא , זאת הרגשה נוראית .

ואני אפילו לא יודעת איך מתקנים דבר כזה , אם בכלל אפשר ?! 

אני מרגישה את הלב שלי מוצף ברגשות לא טובים ואת הראש מוצף במחשבות הרבה יותר גרועות . 

איפה עוצרים ואיך ? 

אני חושבת שכבר הרמתי ידיים .. 

נמאס לי לכתוב פוסטים מדוכאים לרוב, זה לא עוזר לי להיזכר בכמה אני מדוכאת , אבל זה המקום היחיד בו אני יכולה לשפוך את כל תכולת הראש שלי ..