החיים "בפנאן"

שוב היא מכה אותה , 

חזק , ללא רחמים פעם אחר פעם . 

היא כבר לא יודעת לאן לברוח ממנה,

ולמען האמת אפילו כבר לא מתאמצת . 

היא כבר סופגת את המכות הללו לתוכה , 

מאמצת אותן . 

אדישה כלפיהן . 

היא התרגלה .

פעם הייתה מנסה לברוח ממנה , להתחמק , להסתתר . 

לפעמים היה מצליח לה ,

אבל לרוב .. לא . 

כי היא תמיד השיגה אותה . תמיד.

וכשהייתה משיגה אותה ,היכתה אותה חזק יותר , על נסיונות הבריחה שלה. 

ההיא היתה נשברת , בוכה , כואבת . 

היא לא הפסיקה להכות אותה .היא אכזרית . 

עכשיו היא כבר חסינה , להכל , היא נושמת ,נרגעת ומשלימה עם זה.

ממשיכה לחיות , או יותר נכון , להתקיים . 

היא לא יכולה לשנות דבר , היא יודעת. 

הבדידות אכזרית . 

היא יושבת עירומה ,אחרי מקלחת על המיטה ,

מתבוננת ,בוהה . 

ספל בידיה , חדש עם התכתובת "רגע של קפה" . 

מקרבת את הספל לשפתיה החיוורות,

לוגמת , 

עיקצוצים נעימים מתפזרים לה בחלל הפה , 

הרגשה קרירה וחמה, נעימה וארוכה .

עוד לגימה , 

תוהה אולי להדליק סיגריה, 

היא משתעלת כבר כמה חודשים , 

זה לא עוצר בעדה לעשן , 

מדליקה סיגריה , שואפת ,

מרגישה את העשן עובר בגרונה. 

עוד לגימה ,

לשטוף את העשן . 

המאפרה בביתה כבר מלאת בדלים . 

וכשנגמר לה הספל ,

היא קמה בחוסר רצון כרגיל , עם הסיגריה בידה,

מטפטפת מים משערה הרטוב על הרצפה ,

פותחת את המקרר , 

מוציאה את הבקבוק, 

שעוד אחד הביא לה ,

ומוזגת עוד ספל יין ...