|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ידידים...
אז נישאר ידידים כתבת לי בהודעה.אין לי בעיה להיות ידידה שלך, השאלה היא אם באמת נוכל להיות ידידים, עם כל המטען שהצטבר לנו, ועם כל הרגשות שלא מומשו, באמת נוכל להיות ידידים?! ויש לך חברה בכלל, למה אתה מחפש ידידה חדשה, זה בטח לא יכול להית רעיון טוב.אבל בכל זאת החלטנו, נהיה ידידים.ידידים שמתכתבים כמעט כל היום, גם בלילה, ידידים שמקניטים אחד את השנייה, ידידים... וניסיתי להסביר באיזה שלב שזה לא הולך, ושאני רוצה להכיר אחרים, ושזה לא מתאים, אבל אתה בשלך, לא מבין למה חיכינו כל כך הרבה זמן, ואולי, רק אולי אם הייתי מקשיבה לך קודם לכן הייתי יכולה להיות שלך כבר מזמן אמרת לי..אם היית רוצה אותי כבר מזמן היית יכול לכבוש אותי, לא היית הולך למקומות אחרים, לא היית רוצה לבגוד באחרות איתי, לא היית מסתכל על אחרות, היית דואג שאהיה שלך, רק שלך. ועכשיו אנחנו בנקודה של ידידים, לא ממש יודעת מה זה אומר, הרי את ההודעות האלו אתה שולח לי ולא לחברה שלך, היא זאת שצריכה לקרוא את ההודעות, היא זאת שצריכה להרגיש את הבטן מתהפכת מהמילים שלך, היא זאת שצריכה לדעת, ולא אני.
| |
זוכרת...
יש דברים שאני זוכרת במעומעם, אבל יש דברים שאני זוכרת ממש כאילו הם התרחשו אתמול.גם ההודעה שקפצה לי, "זוכרת אותי...?" , אני מניחה שקצת קיצרתי את הסיפור בינינו, אולי כי אני רוצה להמשיך הלאה, לא רוצה כל כך להיזכר ולחשוב מה היה קורה אילו...? עשר שנים חיכיתי, אני חושבת שזה מספיק זמן, אז נכון שהכרתי אחרים, אבל עדיין, תחושת ההחמצה לא עוזבת.ברור שאני זוכרת, אייך אני יכולה לשכוח אותו, גם אני אנסה בכל כוחי לא אצליח לשכוח.הפעם ההיא שניפגשנו במקרה אחרי כמה שנים, הוא ראה אותי מעבר לצד השני של הכביש, תמונה לא ברורה אבל בכל זאת, לקח הימור וחשב שזאת אני רק כדי לגלות שזה נכון, "אפשר לקחת אותך טרמפ...? האמת היא שבדיוק הרכב היה במוסך והייתי צריכה למצוא את הדרך לצאת מהמקום, בדיוק בזמן, כדי להתעדכן בכמה מילים, וגם להחליף טלפונים, שמרנו על קשר למשך כמה שבועות, קשר של הודעות בעיקר, הודעות מתגרות, מפתות, הודעות שנועדו לפזר פרפרים, וכן, אני יכולה לחשוב שאותו הזמן ייתכן שרציתי, אבל מה שלא רציתי היה לגלות שהוא ממהר, ממהר להפיגש, לא הבנתי מה החיפזון, יש לנו את העיסוקים שלנו, יש לנו התנגשויות בבזמנים, אבל בכל זאת הוא לחץ להיפגש, רק לאחר מכן הבנתי שהוא ממהר להיפגש לפני שהחברה שלו חוזרת.כן, חברה, לר ניחשתי, לא היו סימנים, לא הייתה כתובת על הקיר.ובעצם למה אניאמורה לנחש? כל השבועות שבהן התכתבנו הוא לא לא רמז שיש מישהי אחרת, ואניבאמת חשבתי לעצמי שהוא כך בשבילי, בגללי, לא בשביל לגלות שיש מישהי אחרת, מישהי שבעצם גרה איתו, אבל לא יודעת מה קורה כשהיא הולכת לישון, כשהיא הולכת ללימודים, הולכת לעבודה, לא יודעת מה קורה בכלל.ואני, התחושה הכפולה שמילאה אותי, מצד אחד רציתי להיות איתו, מצד שני הרגשתי שזה לא בסדר, לא מוסרי, כל כך לא נכון מצידי, וכן, זאת הייתה פעם אחת מכמה פעמים שהחלטתי לנתק, ולהתנתק.ושנים לאחר מכן שהוא שלח את ההודעה "זוכרת אותי...? בטח שאני זוכרת, זוכרת שלא רצית שאהיה שלך, זוכרת שרצית עוד חוץ ממני.זוכרת
| |
אומץ...
...
אז סוף סוף, אחרי קצת יותר מ עשר שנים, אלפי הודעות SMS, התכתבויות במסנג'ר, ווצאפ, פייס, החלטתי לשלוח את ההודעה שחותמת
ונועלת את "הקשר".תחושת שחרור, לדעת שבעצם זה לא היה אמיתי, הרוב אולי
אפילו היה מזוייף, הכל התחיל כשהכרנו כשהיינו בעצם, טיפה יותר גדולים מילדים, קשר
ידידותי, ולאחריו מפגש מקרי שהוליד קשר לא קשר, בהתחלה מעט תמים, במחשבה שאולי
וייתכן שיתפתח קשר, ואז בום רציני לגלות שבעצם, יש לו חברה, התחושה שמילאה אותי
הייתה מעורבת בהלם, דחיה, חוצפה, ונסיון לחשוב "אייך יכול
להיות..."וניתוק, ניתוק של כמה שנים טובות שנקטע בפתאומיות בשעה 03:15 בבוקר
של מקסיקו, לקראת סוף טיול, מקבלת הודעה שגרתית, לרגע לא הבנתי מי יכול לשלוח לי
הודעה בשעה שכזאת, ואולי שכחו את פער השעות, מסתכלת בפלא ורואה הודעת מנשמע? מודה,
היו טיפה פרפרים, אבל הייתי במרחק אלפי קילומטרים, בשעה אחרת, מזג אוויר אחר,
אווירה אחרת, ושפה אחרת, עד כדי כך שלא רציתי לקפוץ חזרה, רציתי ליהנות ממה שיש
עכשיו..לאחר כמה ימים הודעה נוספת, אני כבר בחזרה בארץ, מתאוששת, מאוששת, ובעיקר
מתגעגעת לאותה תחושת שיחרור שהייתה עד לא מזמן, והודעה שמחזירה אותי לאותם ימים,
התלבטות קצרה שהולידה עוד התכתבויות, התקווה, והאמונה שאולי חל שינוי, שאולי עכשיו
זה יכול להיות אחרת..התכתבויות ארוכות, מילים מתוקות, תחושות מוכרות וזרות, ועברו
עוד כמה שבועות, הפרפרים הביאו איתם חברים נוספים, תחושה של פרק חדש באוויר, כל
אלו לא רמזו אפילו במקצת על מה שאגלה שבועות לאחר מכן.יש חברה ( חדשה!!! ) ,
האא... לפחות הוא שומר על עיקביות חשבתי לעצמי, אבל עדיין, זה לא יכול להימשך כך,
אבל זה כן, זה אכן כן.רמזים מצידו, מחשבות מצידי ולבסוף נפלה החלטה, הגיע הזמן
לשחרר, להפסיק, ובעיקר, ללכת.והגיע האומץ, לאחר הודעות נוספות מצידו
בבקשה להיפגש החלטתי לשלוח הודעה שלא משאירה מקום לדימיון, לספק,
ולתהיות.הודעה שתשחרר אותו, אבל בעיקר, אותי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
