| 11/2014
אומץ...
...
אז סוף סוף, אחרי קצת יותר מ עשר שנים, אלפי הודעות SMS, התכתבויות במסנג'ר, ווצאפ, פייס, החלטתי לשלוח את ההודעה שחותמת
ונועלת את "הקשר".תחושת שחרור, לדעת שבעצם זה לא היה אמיתי, הרוב אולי
אפילו היה מזוייף, הכל התחיל כשהכרנו כשהיינו בעצם, טיפה יותר גדולים מילדים, קשר
ידידותי, ולאחריו מפגש מקרי שהוליד קשר לא קשר, בהתחלה מעט תמים, במחשבה שאולי
וייתכן שיתפתח קשר, ואז בום רציני לגלות שבעצם, יש לו חברה, התחושה שמילאה אותי
הייתה מעורבת בהלם, דחיה, חוצפה, ונסיון לחשוב "אייך יכול
להיות..."וניתוק, ניתוק של כמה שנים טובות שנקטע בפתאומיות בשעה 03:15 בבוקר
של מקסיקו, לקראת סוף טיול, מקבלת הודעה שגרתית, לרגע לא הבנתי מי יכול לשלוח לי
הודעה בשעה שכזאת, ואולי שכחו את פער השעות, מסתכלת בפלא ורואה הודעת מנשמע? מודה,
היו טיפה פרפרים, אבל הייתי במרחק אלפי קילומטרים, בשעה אחרת, מזג אוויר אחר,
אווירה אחרת, ושפה אחרת, עד כדי כך שלא רציתי לקפוץ חזרה, רציתי ליהנות ממה שיש
עכשיו..לאחר כמה ימים הודעה נוספת, אני כבר בחזרה בארץ, מתאוששת, מאוששת, ובעיקר
מתגעגעת לאותה תחושת שיחרור שהייתה עד לא מזמן, והודעה שמחזירה אותי לאותם ימים,
התלבטות קצרה שהולידה עוד התכתבויות, התקווה, והאמונה שאולי חל שינוי, שאולי עכשיו
זה יכול להיות אחרת..התכתבויות ארוכות, מילים מתוקות, תחושות מוכרות וזרות, ועברו
עוד כמה שבועות, הפרפרים הביאו איתם חברים נוספים, תחושה של פרק חדש באוויר, כל
אלו לא רמזו אפילו במקצת על מה שאגלה שבועות לאחר מכן.יש חברה ( חדשה!!! ) ,
האא... לפחות הוא שומר על עיקביות חשבתי לעצמי, אבל עדיין, זה לא יכול להימשך כך,
אבל זה כן, זה אכן כן.רמזים מצידו, מחשבות מצידי ולבסוף נפלה החלטה, הגיע הזמן
לשחרר, להפסיק, ובעיקר, ללכת.והגיע האומץ, לאחר הודעות נוספות מצידו
בבקשה להיפגש החלטתי לשלוח הודעה שלא משאירה מקום לדימיון, לספק,
ולתהיות.הודעה שתשחרר אותו, אבל בעיקר, אותי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
