עדינות תוקפנית

במוד שנאה רציני. שונאת אדם בימים האחרונים.

לשותף שלי יש אורחים מחורבנים חוצפנים-מלוכלכים- רעשניים וזה בשילוב העובדה שנאי עוזבת עוד 5 ימים מטריפה אותי..

אולי גם העובדה שזה הבית שלי ואני בורחת ממנו וכשאני נמצאת אני צריכה להיות תוקפנית ואלימה בשביל ל"זכות" במקום שעליו אני משלמת

כמו לדוגמא לאכול במטבח.

אנשים אתם פה 10 ימים בחינם, תצאו מהבית קצת, הם לכ הזמן שם.

אני כל היום כשנאי בעבודה, אז בשעה היחידה שאני באה לאכול צהרים אתם במטבח משתלטים, תעופו.

מטונפים טיפשים דוחים קנדיים טיפשים.

זה כמובן גרם לי לחשוב על האקס.

כמה שהיינו מתואמים בערכי הנקיון שלנו ועמה שבקטעים כאלה לא היה ויכוח והיינו מתואמים.

מצד שני כמה שהוא שנא אותי ברגעי שנאה שלי, אני רק סובלת ושום דבר לא יכול להזיז אותי,

צוברת עוד ועוד סיטואציות קטנות שרק גורמות לי לשנוא עוד ועוד.

הוא מבקש ממני להפסיק, לקחת דברים בפרופורציה ואני בשנאה עיוורת ממשיכה בשלי.

אז שאלתי את עצמי למה בעצם אני כל כך שונאת אותם? מה הם עושים לי שמחרפן אותי ומרגיש לי כבפגיעה תהומית במי שאני.

זו לא פעם ראשונה וזה עושה לי ממש רע, אז שאלתי את עצמי בכנות על מה ההתרגשות.

אני רואה בפרצופים של מי שאני מספרת לו שהם מתיחסים לזה בקלילות, בסדר יעבור.

אחרים לא לוקחים את זה קשה ואני מסוגלת לתקוף פיזית.

אז הנה מה שעניתי לעצמי.

זה בגלל הילדות שלי (לא מפתיע) כשהייתי ילדה לא היה לי כלום וגם אותו אמא שלי לקחה ושלטה בו.

אוכל, בגדים, החדר שלי. הכל היה הממלכה של המשוגעת.

כשהיא רצתה היא האכילה אותי, לפעמים אוכל לא מבושל, בכוח.

כשהיא רצתה היא הרביצה לי וכשהיא רצתה חיבקה ונישקה עד חנק, מחבקת כל כך חזק שאני מרגישה את הצלעות שלי נמחצות.

מרביצה כל כך חזר שאני מרגישה את הצלעות מתרסקות.

בגדים ארוכים בקיץ בשביל שלא יראו.

שיער קצר, כי תמיד יש כינים. אני תמיד מלוכלכת, ילדה כעורה ופיקחית.

לא היה לי כלום שהוא שלי, שום יכות לעצור או להתמודד עם המצב שאיו נקלעתי.

אין שקט לרגע, כל דקה משהו יכול להפעיל אותה, ולי אין מה לעשות, רק לשרוד אותה.

אין לי כלום ואף אחד בעולם ואני יודעת שיום אחד אני אהיה חזקה וחכמה וזה כל מה שאני מחכה לו.

אני ידה קטנה ומלוכלכת שיודעת לענות בחזרה,

קרובי משפחה לא רוצים אותי, סבתא שלי גם מרביצה לי כי אני מתחצפת ואומרת לא לדברים שאני לא רוצה לעשות.

מכות, היא מאיימת עלי. ומצחיקה אותי.

אין י כלום ושום דבר, שום שליטה על המצב שום זהות, אני כלום, שלוחה של האישה המשוגגעת הזו.

אין לי איך לתקן אותי, לדבר איתה או לעשות משהו בנידון, אני שלה והיא שלי.

ואז ברחתי.

וגם שם לא היה לי כלום חוץ מהבגדים שלי. ששמרתי עליהם באדיקות.

וחברים. 

תמיד חברים, טובי לב ונהדרים, עוגן קסום, בית.

בערבון מוגבל כמובן.

הם לא בדיוק שלי, אבל הכי קרוב שאפשר.

אחר כך הגעתי למשפחה שלי, יש לי אח ואיות , הורים והרבה פחד שהם יעזבו אותי.

סיימתי תיכון וצבא, כבר יש לי השכלה וקצת היסטוריה ואולי גם עתיד.

 נסעתי בשליחות לחול. יש לי אותי ופחד גבהים.

חזרתי והנה יש לי מלגה ולימודים ודירת שותפים במעונות.

אני רוכשת השכלה שתמיד תשרת אותי, משהו שהוא שלי.

ואז הכרתי את האקס וחשבתי שאני שלו והוא שלי.

ברנו יחד ואז הוא נפרד ממני,

חזרנו.

ומעולם לא סלחתי לו על זה. שהוא הרס לי את הדבר היחיד שהאמנתי שבאמת שלי.

הייתי צעירה.

התחתנו והוא אמר לי שבאופן שבו זה נעשה אני תמיד אתחרט על זה.

הנה יש לי משהו שהוא רק שלי, עם קצת קללה או נבואה שמגשימה את עצמה.

אני נשואה עושה תואר שני עובדת וסבא שלי נפטר.

חרב עולמי.

התגרשתי חצי שנה אחר כך.

שוב אין לי כלום.

רק החדר שלי הדירה המושכרת עם השותף שלי.

העבודה הנהדרת שלי.

ואותי.

אף אדם ואף דבר הוא לא שלי.

רק אני.

וכשהם מלכלכים את המקום שלי אני מרגישה שלוקחים לי את המעט שלי.

לכי תסבירי את זה לכל האנשים סביבי שלא מבינים איך זה לגדול עם האין.

עם האימה והפחד הקיומי יומיומי.

אין שום דבר שמנע מאמא שלי להרוג אותי כשהייתי ילדה.

היה לי פשוט מזל.

אז אתם קוראים את זה וחושבים, מסכנה תלכי לטיפול ותטפלי בזה.

 אז הייתי בטיפול 4 שנים, זה עזר קצת. וזה הכל.

אני עדיין מצולקת, אבל די מדהימה.

הדברים הנוראים שאמא שלי עשתה לי סגורים עמוק בתוכי.

החרא שהאקס השליך עלי, עדיין בתוכי.

הצלקות שם.

ואני עדיין חיה חיים נהדרים.

 רק היום אני קצת שונאת אדם.

יש בי כאב שלא מרפה.

למרות שטוב לי החיים שלי מעולים והכל באמת מסתדר תמיד על הצד הטוב ביותר.

הכאב הזה לא מרפה.

חשבתי היום על כל הדברים האיומים האקס אמר לי בשנים האחרונות.

כולם כוונו למי שאני , ליסודות של הנפש שלי, נגד מי שאני בפנים מתתחת לכל.

כשאני פגעתי זה היה בגלל שהוא עשה משהו. מעולם לא ערערתי על מי שהוא או ניסיתי להכאיב לליבה של מי שהוא.

באמת שפשוט אהבתי את האדם שהוא היה.

לצערי היה, כי אין לי מושג אם הוא עודנו או איננו.

הוא אמר לי דבירם מכוערים שאין ממש טעם לחזור עליהם פה או בקול.

 אני אומרת אותם לעצמי מספיק פעמים. 

זה קצת מצחיק וקצת עצוב כמה שאני חזקה וכמה שאני פשוט נופת למערכות יחסית מתעללות.

הכל בגלל שאמא שלי התעללה בי כידה, כן אני מבינה משוואות פשוטות

ומכירה את עצמי טוב למדי.

אני לא משקרת לעצמי ויודעת שגם אני עשיתי דברים איומים. במודע או לא.

ואיפה שהוא הכאב הזה הוא סוג של תשלום על הדברים הרעים שאני עשיתי למי שאהבה נפשי.

לפעמים אני שוכחת, בא לי לומר שהאקס הוא איש טוב, שהיה לנו טוב.

ותמיד פחדתי שאני אשכח וארצה חזור ואולי אתחרט.

אבל נראה שאני לא מצליחה לשכוח, לפחות כרגע, דברים מכוערים שהוא אמר לי שפצעו את נפשי ברגעי מצוקה.

יש שני אנשים בחיי שלעולם לא אסלח להם, לא משנה מה.

האקס וסבתא שלי.

כי לא בועטים במי שכבר נמצא על הריצפה.

וכמובן שיש מלון תירוצים לתרץ עבור שניהם, למה הם עשו והם לא תכוונו ובלה-בלה.

אבל זה חוק אנושי שלא עוברים מבחינתי.

 לא בועטים במי שנמצא על הרצפה.

לא מרביצים לילד מוכה (סבתא)

לא מרסקים את שארית הנפש למי שחווה אובדן ואיבד הורה (אקס)

כואב לי , וזה כמו גלים, בא והולך.

עכשיו זה בא,

 תכף יילך.

יש לי סבלנות, הרבה סבלנות.