הבוקר היה מאתגר קצת. התקשיתי למצוא סיבה טובה לקום. שוב.
בשביל מה אני עובדת בכלל? בשביל מה הכסף? בשביל מה הראש הזה, הגוף הזה קיים..
כששואלים אותי מה קורה? מה שלומך?.. לא נעים לי לומר. לא נעים לי להכביד.
כל אחד והזבל שלו. החרא שהם סוחבים.
אני לא מפסיקה להזכר בך. ולהרגיש את כל מה שמוכר. ואוהב. וקרוב וחם.
אני לא מפסיקה להרגיש את מה שאני מרגישה בכל פעם. שלא משנה כמה זה חרא - אתה ואני זה התאמה שנועדה להיות..
ואני מפחדת מכל תשובה. מכל אמת. אני לא יודעת מה האמת. מה זו אמת? אני קובעת את האמת שלי?..
אני מתגעגעת אליך מאוד.
לרגעים טובים ומלאי האהבה והכיף שהיו בינינו.
אני חושבת שהתחרבשתי בדרך... או שהחיים מחורבשים... לא יודעת כמו שאמרתי. ככה נראות כל המחשבות שלי.
אין לי כח לחיים האלה. לא ככה.
אני לא יודעת למה נפרדנו.
הנה, אמרתי את זה.
אם זה קשור רק למשיכה אני שונאת את הקיום האנושי בדם.
המון רגשות עצובים...
אני מודה שהייתי רוצה שנהיה ביחד עכשיו. אחד ליד השני. עם שחטה וסדרה טובה. או בלי טלויזיה..
בא לי לבכות לך לתוך בית החזה ושכל הכאב ייעלם..
שכל הכאב ייעלם. בבקשה
שגם לך לא יכאב
אני שונאת לחשוב על מה קורה אצלך בלב
זה נחמד לתת קצת ספייס למחשבות ולדמעות לפני הפרק שיטשטש את הראש לפני השינה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
