הקטע המצחיק הוא שבכל רגע שבו אני לא מסיחה את דעתי - אני שוקעת.
וזה מצחיק כי מה עוד נותר להרגיש... עוד כאב?
אז האמת שדברים רק מתדרדרים. אפילו הגוף הפיסי שלי נחלש. אני חולה כבר חמישה ימים וזה הרבה יותר מידי בשבילי.
אני אמורה למצוא רגע צלול ולכתוב לעצמי מכתב לרגעי משבר. זו עצה שקיבלתי ואני חושבת שהיא הגיונית מאוד.
לכתוב לעצמי למה נפרדנו. כדי שאזכר ואהיה שלמה עם ההחלטה של להוציא מחיי לאלתר את הדבר שנראה כרגע היחיד שאי פעם היה טוב.
זה נורא ואיום. אני כבר לא זוכרת מה זה צלילות.
החיים אפלים...