לפני כמה חודשים התחלתי להרגיש את הנפיחות, הלסת נהייתה קשה ופחות ייחסתי לזה חשיבות, יש לימודים, יש עבודה, אין לי זמן להתעסק בדברים הקטנים האלו. הנפיחות בטח תרד מחר.

באמצע הלילה אני מתעורר וקשה לי לנשום, משהו כבר נהיה לי בסדר בפה, אני סוגר את השיניים ואלה לא השיניים שלי, לא ככה אני זוכר את זה, מיהרתי למראה וגיליתי שגדל לי ראש נוסף באזור הצוואר, בחיי שהייתי הולך למיון מוקדם יותר אבל כבר הייתי עייף אז חזרתי לישון.

ב7 בבוקר אני מתעורר וזה כבר התחיל להיות רציני, זו לא בדיחה. הגיע הזמן שאני אלך למיון.

לא רציתי להכנס לבירוקרטיה של להזמין המבולנס וכל זה אז פשוט הלכתי ברגל, המרחק לא גדול, אני לומד ממש ליד. אני נכנס למיון והבעיה הרגילה שלי צצה, קשה לי להראות חולשה ואני פשוט מחייך לבחורה בקבלה ואומר לה שאני בקושי מצליח לנשום. היא לא מתייחסת אלי ביותר מדי רצינות כמו שמצופה מאדם שיגיד לך שהוא נחנק ומחייך תוך כדי, אני מתיישב בתור ומחכה שיקראו לי. כעשר דקות אחרי מגיעות שלושה בנות מיעוטים ומתיישבות, הן מדברות בינהם והכל נראה בסדר איתן, הן נכנסו לפני בזמן שאני מרגיש כאילו בלעתי כדור טניס והוא פשוט נעצר באמצע הדרך. לאחר כ20 דקות הגיע גם תורי להכנס לראות את האח. 

הוא שואל אותי מה שלומי ומה לא בסדר איתי כאילו הוא לא רואה את כדור הטניס שיש לי בצוואר, אני אומר שאני מתקשה לנשום ולדבר, כל זאת כאשר הפנים שלי עטופות חיוך, גם הוא לא מתייחס אלי ברצינות ומעביר אותי למיון, אני הולך למיון ולאחר מספר דקות המיון מעביר אותי למרפאות חוץ, נהדר, עוד הליכה זה מה שהיה חסר לי, ועכשיו גם קיבלתי קווסט למצוא בכלל את המקום הזה, עוד כעשר דקות חיפושים ואני מוצא את עצמי מחכה בעוד תור. אני מאמין שבתור הזה דילגתי על כמה אנשים לפני ופשוט הכניסו אותי, נכנסתי לתוך מסדרון פנימי ובתוכו הרבה חדרים, במקרה הראש המחלקה עבר במסדרון וראה אותי. נכנסתי לחדר שקראו לי אליו וראש המחלקה נכנס אחרי, הוא אמר לרופא המתמחה לשלוח אותי לצילום CT ושהוא עכשיו קורא לעוד כמה רופאים שיבדקו לי את קנה הנשימה, אחרי כמה דקות של שאלות על ידי המתמחה הגיעו הרופאים והביאו מכשיר לדחוף לי לגרון, הם אמרו לראש המחלקה להתחיל להכין את חדר הניתוח.

ראש המחלקה, המתמחה ואני מסתכלים אחד את השני והרגשתי צורך לשבור את הקרח, "זה הולך להשאיר לי צלקת מגניבה?" "לא, זה הולך להשאיר לך צלקת קטנה בצוואר." אני לא זוכר אם עדיין חייכתי אז.

המתמחה קיבל הוראה להיות צמוד אלי עד הניתוח, אני מגיע למיון שוב יחד איתו, ומכניסים לי אינפוזיה ואחריה אנטיביוטיקה אני מניח, טוב אני חושב שזה הרגע להודיע להורים שאני במיון. אחרכך הלכנו לחכות לצילום CT וכל הפה שלי מתמלא מוגלה וכל כמה דקות אני יורק סמוחטה שלא תבייש יורד ים, חיכינו חצי שעה לפחות ואז המתמחה אמר שהגיע הזמן לדחוף אותי פשוט פנימה, הוא היה צריך לחתום על כל מיני טפסים שאני בסדר כי התשובות מהבדיקת דם לא חזרו. היה מרגש, פעם ראשונה שאני עובר צילומי CT, אני יוצא משם והוא אומר לי, "כן, ניתוח דחוף" שם כבר לא הלכתי והביאו לי מיטת גלגלים והתחילו לסחוב אותי למחלקת אא"ג, שם הייתה בחורה צעירה בשירות לאומי שלא הורידה ממני את העיניים, שזה די מחמיא להתחשב בעובדה שאני מוטציה, הרופא המתמחה כבר התחיל לצחוק קצת ושאל אותה אם היא לא התחילה לצאת עם מישהו לא מזמן, היא אמרה שכן אבל זה רק חודש וזה כנראה שזה לא רציני, אני צחקתי ואמרתי שיש לי חברה. הפאלפון צילצל, אבא שלי ראה את ההודעה, והוא נכנס לפאניקה כנראה ואמר לי שהוא רוצה לבוא ולראות אותי, אמרתי לו שאני לא מעוניין כי אם הוא מגיע אז זה לא יהיה הוגן כלפי אמא, אולי קצת רקע לפני, אבא שלי מיליונר, אמא שלי? פחות. גירושין מכוערים והם בריבים על כסף כבר מעל ל5 שנים והם לא מוכנים להתקרב אחד לשני. המתמחה אמר שהוא ישמור לי על הדברים כי יש גניבות וכדאי שאני אביא לו את הפאלפון והארנק עכשיו. הבאתי לו את הדברים שלי והתגלגלנו לחדר המתנה לניתוח, שם כ7 רופאים באו ודיברו איתי פחות בקטע רפואי, יותר על החיים, התואר וכו'.

חתמתי על כמה דברים ואני זוכר שחשבתי לעצמי, "אני מניח שאם אני אמות כאן אני שלם עם זה", הביאו לי בגדים ללבוש והתחילו לגלגל אותי לניתוח, נכנסנו לחדר ניתוח והיה קפוא, החדר ניתוח היה מלא ברופאים, אזור ה10 אני מניח ואמרו לי לעבור למיטה של החדר ניתוח, נאלצתי להפרד מהמיטת גלגלים הטובה והישנה שלי לטובת ההיי סוסייטי של המיטות, הם אמרו לי שאני צריך להתפשט, רציני? פדיחה רצח, קר פה ושוקו לא יהיה במיטבו ויש שם נשים! למזלי כשהורדתי את הבגדים כולם היו עסוקים בלהיות המומים שהגוף שלי מקועקע היטב והם לא ראו את זה עד עכשיו.

התחילו להרדים אותי ואני מתעורר.

אני ער אבל לא ער, אני שומע את בת זוגתו של אבי אומרת "הנה איקרוס, הנה איקרוס" אני פותח את העיניים ושניהם מולי, אני רוצה לדבר אבל אני לא מצליח, הפה שלי גם לא מרגיש כמו עצמו שוב. הכניסו לי 2 צינורות בצוואר ועוד צינור לתוך הפה, המילים בקושי יוצאות, אני מבין הכל ומרגיש צלול אבל הם מדברים בינהם שאני מטושטש, אני עושה להם עם הידיים שהכל בסדר, אני מתחיל להקיא אבל כלום לא יוצא, במשך כמה דקות זה היה ככה. הם ישבו שם והסתכלו עלי, חסר אונים לחלוטין עדיין נפוח ועכשיו עם תוספת צינורות, אני נבל לסרט הבא של באטמן.

בת זוגתו של אבא צחקה ואמרה שהיה קל למצוא אותי כי כל אחת שהן שאלו איפה אני נמצא פנתה אלי בתור הבחור היפה, מה שהצחיק אותי כי אני באמת לא כזה יפה והן מגזימות סתם, עדיין הייתי עירום אבל עם שמיכה עלי וכנראה ששכחתי את החלק הזה כי בשביל להוכיח לכולם שאי אפשר להוריד אותי לרגע ואני צלול לגמרי רציתי לעמוד, אז באמצע המחלקה אני יוצא מהמיטה ערום לגמרי והולך לשירותים, כמה אנשים שהיו שם התחילו לצחוק ואחת האחיות הביאה לי את הבגדי התחתבחוץ ללכת איתם.

בחזור אבא שלי ובת זוגתו דיברו עם המתמחה והם עשו לי פרצופים שסיפרתי להם די מאוחר ושאני בסדר והם לא בדיוק יודעים מה שקרה קרה. הוא הביא להם את הפאלפון שלי והארנק.

את הארנק נתתי לאבא שלי לשמור ואת הפאלפון לקחתי בשביל לשלוח לימים אקסית שלי שיצאתי מהניתוח ואין לה מה לדאוג, היא שמחה, אני מניח.

כולם הלכו ונשארתי לבד, ביקשתי מהאקסית, נקרא לה ארס כי היא אהבה לריב איתי לבוא ולבקר אותי, המרחק בנינו היה די רחוק והיא סירבה ואמרה שהיא לא יכולה מכוון שהיא עסוקה עם הלימודים ואין לה יום לשרוף על הנסיעות, במקום מסויים אני מבין אותה, זה לא שיצאנו יותר מדי זמן, הלימודים היו חשובים לה והדרך הייתה ארוכה. אבל עדיין.

ככה יומיים עברו להם שאני צריך לתאם ביקורים בין ההורים, כי הם לא רוצים להפגש או לדבר אחד עם השני, אני באמת חושב שזה היה החלק הכי מתיש בכל החוויה, לא הכאבים מהצינורות, לא העובדה שאני לא מצליח לפתוח את הפה בשביל לאכול כמו שצריך, אלא שגם עכשיו אני צריך לארגן הכל.

נכנסתי ביום חמישי והבת שירות העיפה מבט אחרון לפני שהיא הלכה הביתה, ניפנפתי לה להתראות והיא ניפנפה לי חזרה. עד יום שבת לא עשיתי כלום חוץ מלבהות בנקודה, לבקש משככי כאבים ולנסות לישון, לישון היה כמעט בלתי אפשרי, הכאבים היו חדים וברגע שהייתי נשכב אז הייתי מתחיל להחנק, ישנתי בישיבה עד יום שבת.

בשבת הגיע ראש המחלקה וגם נזף בי שלא עדכנתי אף אחד שנכנסתי לניתוח ואבא שלי הפך עולמות והתרוצץ כדי למצוא בכלל איפה הייתי ולאחרמכן הוא אמר שהגיע הזמן לשלוף ממני את הצינורות, הוא הושיב אותי על כיסא ולקח פלייר ופשוט משך צינור אחר צינור תוך כדי שאני מסתכל עליהם יוצאים ממני, גם נדהם שהם יותר ארוכים ממה שחשבתי שהם וגם עסוק בלחשוב אם אני יכול להכניס לשם גם חרב עכשיו.

הכאב היה... כואב, אבל כמה דקות אחרכך הרגשתי נהדר, נפוח ונהדר, כבר לא היו את הכאבים הפאסיבים של הצינורות, ואני יכול לדבר נורמלי.

האחות החביבה עלי הגיעה בערב שבת ופיטפטנו על החיים, היא בחורה כ"כ יפה ונחמדה והיה לה ממש אכפת מהמטופלים ועדיין היא בת 37 ולא מצאה בן זוג, שזה די עודד אותי בימים הללו, אולי הבעיה היא לא רק בי.

בכל מקרה, סליחה שאני קצת סוטה פשוט קיבלתי כמה הודעות בפייסבוק וזה קטע את חוט המחשבה.

אז, יום ראשון הגיע וסוף סוף הצלחתי לישון נורמלי, הסכמתי לכמה חברים לבוא לבקר אותי ויראו אותי נפוח, אבל חסר צינורות! חע מערכת! חע! הם הביאו לי את החומר שפיספסתי אם אני ארצה ללמוד בזמן שלי שם, אבל לא רק שלא היה מקום גם לא היה לי חשק. כבר היה לי נמאס להיות שם והלכתי לרופאים להגיד להם שחאלס ואני רוצה ללכת הביתה, הספיק לי. הבת שירות הייתה שם אבל הפעם היא כבר פחות התייחסה אלי ויותר התעסוקה עם כל הסינג'ורים שנתנו לה בכל רגע.

הרופאים אמרו שאני כבר נראה די בריא ושזה די מפליא אותם שאני החלמתי כ"כ מהר, ומטופלים במצב שלי בדרך כלל מתאוששים רק לאחר שבוע. אמרתי להם שאין לי סבלנות לשבת במיון כ"כ הרבה זמן ויש לי לימודים והעבודה שלי במשמרות אז בזמן הזה המשכורת גם לא נכנסת. לאחר כמה שעות כבר קבלתי מכתב שחרור. אחד הדברים שלא חשבתי עליהם זה שעדיין יש לי פצע פתוח שמטפטף דם כשאני מתאמץ וחם לי, אז הגעתי לדירה שלי עם חולצה מדומדמת יפה ששמרתי יפה בארון.

סך הכל? חוויה נחמדה שמח שעברתי את זה.

האזור עדיין קצת נפוח ואחרי שאני מתגלח זה נראה כאילו עשו לי היקי, אבל אני מאמין שזה בסוף יעלם לחלוטין כי עדיין יש על הפצע בליטה.