את שאלת מה אני מעדיפה, לעשות את הסדר איתו או איתך. ישבת שעה שלמה והסברת לי למה כל כך חשוב שאלך לשם, שאעשה את הסדר עם סבא. "אולי זה הסדר האחרון שלו" אמרת, "את בחיים לא תסלחי לעצמך" הוספת. ובכל זאת באימפולסביות עניתי לשלילה. אמרתי שאני לא מסכימה בשום פנים ואופן לסבול את האידיוט הזה (אבא שלי) ערב שלם. שאני לא מסוגלת, אפילו בשביל האדם היקר לי מכל, לבלוע את גאוותי, ולהתעלם. ואז הגיע הלילה, הכל נהפך בן רגע לחשוך ואפל, ללא ידוע, ומסתורי. לחשכה אני כל כך אוהבת, שכל כך מושכת אותי. עקבתי בעניי אחר הירח והכוכבים. בירח חייך חצי חיוך בוהק, והכוכבים, טוב הכוכבים שמרו עליי כמו תמיד. המחשבות דאגו להשתלט על ראשי, שמריק ועצל הפך לעסוק."ואם זאת ההזדמנות האחרונה?" "אני לא אסלח לעצמי על כך" "הכל יהיה באשמתי" . וכך כל הלילה התהפכתי במיטתי. ולהירדם בלילה זה הייתה מילה זרה לי. והיום לאחר חשיבה מרובה, התחרטתי, אני רוצה להיות עם סבי בכל מחיר. והיא נעלבת, אז אני לא מבינה, וכבר ויתרתי על הנסיון הנואש והעלוב להבין. היא צריכה להבין אותי. אני נקרעת מבפנים. משחקים בי משוך בחבל כבר זמן רב מידי. הגיע הזמן שאנקוט עמדה. שאעמוד על שלי. הגיע הזמן לקחת אחריות ולהחליט ללא שום התחשבות באחר ובצרכיו, רק בצרכיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: