somewhere only I know

השקט שמהדהד במסדרונות הבית. השלווה והחופשיות שמלווים אותי בימים האחרונים מאז הריב. מאז שהשקט התחיל. אני מרגישה הקלה מסוימת אך גם צער. ברור לי שזה גם באשמתי אני אהיה ממש מטומטמת אם אכחיש זאת. אבל בכל זאת לא יכולתי לשאת את זה יותר. השקרים הצרחות האשמות נמאס לי להעמיד פנים, נמאס לי להלך על קליפות ביצים, כאילו כל מילה היא סכין שמאיימת לחתוך את פניי. האוירה המתוחה אומנם נשארה אך לפחות היא שקטה. ועם כל הצער שבמילים הבאות שארשום יותר שקט לי, יותר טוב לי. כן זה קשה כי בכל זאת איבדתי משהו. או יותר נכון מישהו. אבל בכל צעד בחיים יש מה להפסיד ומה להרוויח. אומנם הפסדתי אבל גם הרווחתי, והרווחתי את השקט הנפשי שאני כל כך זקוקה לו, שהייתי נואשת לו. המצב הדרדר מהר ממה שציפיתי, ואת האמת אני בספק מאוד גדול אם הוא ישוב להיות מה שהיה, לפני הכל. אבל נמאס לי להיות הבוגרת, אני לא רוצה להזדקק להתבגר במהירות האור. כי נמאס לי. שיקבלו אותי כמו שאני. ומי שלא... שילך לחפש.

https://youtu.be/tnrJL-FSkVo