somewhere only I know

הכל חנוק, אין מרווח לאויר, אין מקום ליצירתיות, אין מקום לחיים. השגרה סוחפת אותי ומשכיחה ממני מי אני, אני מרגישה ריקה, כמו רובוט חוזרת על אותם מעשים אותן מילים שגרתיות כמו כן, לא ובסדר, הכתיבה כבר לא חלק מחיי במשך זמן די ארוך, כתיבה חייבת לבוא ממקום עמוק או שהיא תשמע טיפשית להפליא כמו הקטע הזה. אני חוזרת על עצמי, ולא מעכשיו כבר כמה שנים שהחיים הם כמו גלגל שמסתובב ואני תמיד חוזרת לאותה נקודה מטופשת של ריקנות. אני צריכה להמציא את עצמי מחדש, אני צריכה ללכת לבד ולא לחזור עד שאני מגלה את עצמית, וכלזה נשמע טוב כשזה תאורטית כי כמובן איזה חופש יכול להיות לילדה בת 14?! אני נשמעת ילדותית ומטופשת, אבל אין מה לעשות זאת אני...

עם זאת לפחות היה לי מן סוג של ריחוק ממנו ומהדרמות היומיות שלו.

את האמת התגעגעתי לכתיבה למרות שזה מטופש רק צליל המקשים כשאני מקלידה את האותיות  מרענן אותי, אולי אני צריכה פשוט לכתוב בלי להסתכל על התוצאות, משהו בסגנון יומני היקר.... אולי