אורות המכוניות הממהרות בכבישים נעוצים באופק, לכולם אין זמן, יש מה להספיק, יש לאן להגיע. עני נעוצות בהרי חיפה שבאופק ןבאורות הדולקים עליהם המקנים להר תחושת חמימות. ורק רגלי נעוצות באדמה המדממת והזועקת. נזכרת בימים יפים יותר ויפים פחות. תחושת אשמה מציפה אותי, חרטה מהדהדת מכל פינה, המנגינות מעבירות את זמני ומוחקות את הדמעות בדרכן המיוחדת. כשהחרטה, האשמה והכאב מונחים לצידי הריקנות מתגנבת לה וחודרת למעמקי נפשי וליבי. הדברים שהחזיקו אותי חיה פעם כבר נעלמו, למען האמת דבר לא נשאר מלבד הבדידות. לפחות היא מוכרת.והאורות מסתחררים סביבי שוב ושוב ללא מנוח, החיים תמיד ימצאו דרך להמשיך הלאה, והקברים נערמים בשדות פורחים כשלצידם מונח מה שהיה פעם נר נשמה. והנה עוד זריחה עוד שקיעה הגשם ששוטף את הדמעות ואת האנשים הממהרים והנה גם החורף עבר והקיץ חלף והחיים נעלמו כלא היו והקבר נותר עם השם והאנשים שהתאספו סביבו פעם והניחו פרחים והדליקו נרות חלפו מהעולם וגם אנחנו צנחנו לעמק השיכחון כי לא משנה מי אתה בסופו של דבר גם ספרי ההסטוריה שבהם מוזכר שמך ימחקו וישכחו מהעולם. ובסופו של דבר גם העולם ישכח כלא היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: