somewhere only I know

ואולי אני משחקת באש? אולי אני פותחת את תיבת פנדורה? אולי פשוט שכחתי כמה אנחנו לא מסתדרים וכמה הוא פגע בי? או שאולי אני עושה את הדבר הנכון בשבילי, אולי אני סוף סוף בצד הנכון והטבעי שלי. אולי הוא מתחרט על הכל וזאת הדרך היחידה להחזיר את הדברים לקדמותם. ואולי מחר הכל יתברר כשקר מה שלא יפתיע אך בכל זאת יאכזב. ואולי אני אפגע במי שהיה לצידי לאורך כל הדרך ולא עזב. ואולי עצם זה שאני אמנע מהצעד הזה אני פוגעת בעצמי ובמי שהיה לידי וביחסים שלנו. 

בכל מקרה מחר אני בטוחה שיהיו לי תשובות, לפחות שלילה של תשובה אפשרית אחת. 

אני מרגישה כמו ילדה קטנה שזה בכלל מה שמטריד אותי בימים האחרונים... 

הכל משתנה. הכל נהרס. הדברים היחידים שנשארו לי נעלמו. כנראה איבדתי את החברה הכי טובה שלי, ואני לא מאשימה אותה שהיא מוצעאה אותי מהחיים שלה. אני לא יכולה להאשים אותה בזה שהיא לא רואה אותי כמו בעבר. ושלא אכפת לה. 

בשישי האזכרה של סבא שלי, כלומר התאריך העברי. אני ככ מפחדת לשכוח אותו, את הזיכרונות ממנו, זה משתק אותי. 

אני מתמודדת מול אמא שלא רוצה אותי בבית שלה יותר, ומול אבא שהפסיק לרצות אי שם בשנת 2013, שלאחרונה מצאתי את עצמי מתחננת לזה שירצה אותי. וכצפוי גם זה לא עבד. אז רוב זמני כשהיא בבית אני מעבירה בחדר. 

הלימודים חונקים ואני נאבקת לא למות תחת כל הלחץ הכללי... 

החיים לא יכולים להראות טוב יותר. 

אני לא חושבת שאני בודדה, זה המצב התמידי, פשוט לאחרונה הרעשים שכיסו את הלבד ועצם הרגשת הנטישה הגדולה גורמת לי להרגיש את הבדידות.