somewhere only I know

כשהחשכה שוררת בחוץ,והירח מאיר, אז באמצע הלילה המחשבות הקטנות, שחותכות אותך מבפנים, ששוברות אותך מחדש. אני ניסיתי להדחיק, באמת שנסיתי, אבל לצערי זה חזק ממני. המחשבות האפלות האלה, שמביאות את הדמעות הסמיכות והשחורות. המחשבות של 3:00. זה אפל וחשוך וחזק,ואי אפשר להתנגד לזה, להפך אני נמשכת לזה. טוב אבל אולי זאת רק אני, מצד שני איזה עוד ילדה בגילי תכתוב פוסט ב- 3:00 כשהיא מאזינה לשרי דיכאון (השרים הרגילים שלי). כל מחשבה כזאת מזכירה לי את הקיץ. בחיים לא חשבתי שיהיה לי קיץ כזה, של הסתרות, של כאב, של דמעות, אני זוכרת שנשברתי לרסיסים קטנטנים, ועכשיו אני משחקת במשחק השנוא עליי פאזל ומנסה לחבר את כל החלקים שלי בחזרה. זה הפאזל הכי קשה ששמעתי עליו כי לוקח לי חצי שנה ועדיין לא הגעתי לחצי. 

בלילות האחרונים כולל היום אני לא מפסיקה לחשוב על סבא שלי. אני לא יכולה לתאר בכל צורה שהיא עד כמה הוא חשוב לי, עד כמה אני קשורה עליו. ומצבו מחמיר, האלציימר השתלט על הזיכרון והידע העצום שיש לו, והלב שלו ממשיך לעשות טובה שהוא פועם. אני מתגעגעת עליו כל כך, הייתי נותנת הכל בשביל עוד חמש דקות איתו כשהוא צלול,הכל. זה שובר אותי לראות אותו ככה. אני פשוט לא מסוגלת. 

הכל סוגר עליי. אני בתוך חדר שומם וחשוך. במצבי התמידי,בודדה. האויר כבר הולך ואוזל. אני נגמרת לאט לאט חלק ממני, חלק מהאישיות שלי, מהנשמה שלי נעלם באפלה שמקיפה אותי. שמפתה אותי להצטרף עליה. האפלה שמושכת אותי עליה. האפלה הלא מוכרת שגורמת לי לחשוק ללא ידוע,ללא מוכר. אני רוצה לפרוץ את החומות. להוריד את המסיכות. ולצאת ללא מוכר, ללא ידוע, לאפל, לסקרנות, אני רוצה לגלות את עצמי מחדש,אני רוצה לצאת על עולם חדש ולא ידוע. אני לא יכולה להמשיך כך. אני לא יכולה לחיות את החיים האלו. אני צריכה רגש. אני צריכה לקחת נשימה עמוקה ולחשוב עם זה באמת מה שאני רוצה. כן זה מפחיד אותי. כן זה משתק אותי. וכן זה כל כך פתטי אבל אני זקוקה לזה כמו אויר לנשימה. המחשבה הזאת מלווה אותי כבר שנתיים. זה התחיל מרעיון קטן שהזנחתי שחזר לרדוף אותי כל פעם מחדש. ועכשיו אני חושבת על זה כמעט כל יום אפילו כמה פעמים ביום. אני צריכה לצאת מהמקום הזה. אני צריכה להמשיך הלאה. אני חייבת להמשיך הלאה. המקום זהז מלא בזיכרונות מדממים. מלא בכאב בצער ובדיכאון. שאם כל הכוח רצון שבעולם יום אחד הוא ישאב אותי לתוכו. יום אחד אני אבלע לתוך מקום אפל ולשוך המלא בדיכאון צער וכאב. הייתי שם כבר ויצאתי מזה. סבלתי כל כך שאפילו לנשום חתך עוד קצת את הצלקות שלי. זה עדיין כואב. אני עדיין ממשיכה לדמם. אני מדממת. אבל אני משחקת את המשחק. כמה שזה כואב להגיד אבל כמו בפתגם "כל העולם במה וכולנו שחקנים" כולנו מעמידים פנים. כולנו משחקים את המשחק. משחק החיים. ואצלי בכל נשימה קשה לי יותר ויותר לשחק. אני רוצה להפסיק. אני פשוט שונאת את זה. אני מרגישה כל כך צבועה וכל כך ושקרנית. 

השאלה נשארה. אולי תוכלו להעניק לי תשובה? 

לעזוב לברוח בכדי להמשיך הלאה או להישאר ולהילחם (קרב שאבוד מראש)?

כל מה שנשאר לי הוא לחלום כמו ילדה מטופשת. זהו. זה מה שנשאר. אז זה מה שאעשה. הלוואי ויכולתי לחיות בימי הבניים. במאה ה-15 ככה. לחיות  כרועת צאן בכפר רחוק עם נופי הרים, עצים, טבע. הנופים של צרפת, היו מתקבלים בברכה. לגדול כילדה מאושרת, בסביבה של חיות וטבע. להתהלך, לרוץ ולשחק בין העצים שביערות. לחיות בפשטות מושלמת כל כך שזה נשמע אפילו לא אמיתי. לנשום אויר צלול של הרים. לחיות בחופשיות. ואז כמו בכל חלום מטופש ולא מצאותי בעליל להתאהב באמת, אהבה אמיתית. 

אז זהו. זה החלום ילדות שלי, לא להיות נסיכה, לא להיות בראץ או משהו כזה, רק לחיות בפשטות, בחופש ובאהבה. אלה כל רצונותיי בערך מגיל 5. אני מקווה שיום אחד אזכה להגשים חלק מהחלום.