אז אתמול חזרתי מהטיול השנתי של כיתה ט', הטיול שכולם מתלהבים (כולל אני) ומחכים לו מתחילת השנה. היה מדהים. חזרתי עם מלא חוויות. ואפילו הכיתה הלא מגובשת בעליל שלי התגבשה טיפה. זה היה הדבר הכי מדהים ומסעיר שעשיתי בחיי. לא רציתי שזה יגמר, החוואי שהייתי יכולה לחזור ליום ראשון ולעשות את הטיול מהתחלה. כולל את הנסיעות המייגעות והרבים בחזור עם הילדים המעצבנים שישבו מאחוריי. אני לא מאמינה שאני חושבת כך אב אני ממש אתגעגע לכיתה הזאת בשנה הבאה, כן יש ילדים שהייתי בשמחה נפטרת מהם, אבל בבסיס, עם כל הערסים והפרחות אנחנו כיתה פשוט מדהימה. אני מפחדת ומבוהלת משנה הבאה, מכל הבחינות. אני לא מכירה כמעט אף אחד מהחטיבה השניה וגם מי שאני כן מכירה לא ממש מחבב אותי וההפך...
תמוד ראיתי את המדבר כמקום חנוק חם מייגע ואפילו מיותר. אבל בדקות האלה שהמדריך הורה לנו לשבת בשקט מבודדים מכולם על צוק תמרור, כשמצד אחד ים המלח נפרס במלוא הדרו ובצד שני ההרים הגבוהים העצומים והצהובים של מדבר יהודה. השמיים הכחולים, השקט ששרר בכיתה הכל כך רועשת. הרוח שצלצלה באוזני. אני בחיים ךא אשכח. ככה מרגישה שלווה. ככה מרגיש השקט הפנימי שמטפס ישירות למוחי וללבי. המחשבות כמעט פסקו לגמרי. פשוט נשכבתי על החול והאבנים ובהייתי בים המלח ובשמיים הכחולים. אפילו כשכולם כבר קמו והתחילו לזלול את החטיפים ךא הצלחתי להתנתק מהקרקע. השקט פשוט ריתק אותי. אני חייבת את זה לעצמי. מידי פעם ללכת לים או משהו כזה ופשוט לנצל ולהציף את השלווה הפנימית שאני בדרך כלל שוכחת. הלוואי שיכולתי לחזור לאותן דקות. הלוואי שהייתי יכולה לעשות את הטיול הזה שוב. בנימה אופטימית זאת אסיים את דבריי ואגיד שאני גיליתי שהטבע הוא לא מקום כל כך רע ומאיים אלא שקט ושלו, המקום בשבילי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: