אני עומדת מלפני המטרה ובוהה קדימה. אני רואה אותם זורקים עליי חצים. חלקם קטנים וחלקים קטלניים. אני רואה את החיצים מגיעים ויודעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כי אני זו שבחרה לעמוד פה במקום להיכנע למוסכמות שלהם ולזרוק חיצים על הפתטי הבא. בהתחלה הפחד מילא אותי עד לרמה שרעדתי כל פעם מחדש שהונפה יד חדשה, עכשיו אני מרגישה איך באיטיות אני הופכת להיות אדישה למצב. ומה שהכי מפחיד אותי, שהדמעות הפסיקו לרדת.

עכשיו כשחושבים על זה היא תמיד גרמה להרגיש כאילו משהו לא בסדר בי. היא תמיד גרמה לי להרגיש שאני האשמה בזה שאני לא מצליחה להתחבר לאנשים הרדודים האלה. היא תמיד אמרה לי שאני אנטי ושאני אף פעם לא אתחבר ככה לאנשים, וזה לא פייר. אני באמת גאה בעצמי שהצלחתי להתנתק ממנה וממה שהיא חושבת, באיזשהי מידה התנתקתי מהרכילות של כולם וממה שהם חושבים שנחשב 'בסדר'. 

אני לא אנטי חברתית, אני יודעת שלא. להיות לבד אולי לפעמים שורף אבל כ"כ טוב לא להתחשב באחרים כל הזמן, פשוט לשים רגליים על הכיסא ליד במקום לקוות שמישהו ירצה לשבת לידי. העצמאות הזאת נתנה לי המון בטחון שלא ידעתי שיש לי.

שיזרקו עליי חיצים כמה שבא להם. וואלה, יש מצב שאני מתנשאת ואטומה ושיש לי אופי חרא. מצידי להמשיך להיות דוחה, כי השיפור הזה בעצמי זה הדבר הכי חזק שקרה לי. אומרים שכשאוכלים הרבה חרא צריך לחכות בסבלנות כי משהו מדהים עומד לבוא, הקטע שגם אומרים שהדברים הכי טובים בחיים קורים כשלא מצפים להם.

אני מחכה. אני עומדת מלפניי המטרה ומסתכלת מי מגיע. אני מחכה למישהו שיוריד אותי מהעמדה, עד שאני אפסיק לחכות. ואז כנראה הוא יבוא. עד אז, אני הולכת לעבור את כל החרא הזה לבד. ובסופו של יום, כשהם ינסו לשבור אותי אני כבר לא אמצמץ.