אני גוררת את עצמי בכוח. הדרך מלפניי עדיין יבשה עם סלעים שמפריעים לכל צעד שני. אבל אני עדיין לא עייפה, אני עדיין לא מרגישה את הצורך לוותר. הדרך הזאת ממש בודדה, אני לא פוגשת הרבה אנשים שהולכים פה אבל אני לא נותנת לעצמי לדמיין על הדרך האחרת, הנוחה ורגועה יותר. אני חייבת להמשיך ללכת. ואז לרגע קטן הסתכלתי אחורה, נזכרת בכל מה שעברתי בדרך ובאנשים הנדירים שפגשתי. הם מאחוריי. אי אפשר כבר לחזור אחורה. מאוחר מידי.

כל אחד נכנס ויוצא מהחיים שלנו, והלוואי שיכולנו לשלוט בזה אל אין ברירה כל אחד עושה זאת בזמן שלו ומי אנחנו שנפריע? מי אנחנו שנחזור אחורה ונגרור אותם איתנו בדרך המפרכת הזאת? הם החליטו שזה לא שווה להיות איתכם ולהמשיך או שהם מצאו דרך טובה יותר, בכל מקרה אם הם היו רוצים הם כן היו הולכים איתכם.

הלוואי שהייתה לי את האפשרות להיות מספיקה בשביל האנשים האלה. אבל הם השתעממו ממני מהר מידי. אני לא מאשימה אותם, הם נדירים ויצירתיים ובעלי בטחון עצמי מופרז. בזמן שאני ההפך הגמור. יום יבוא ואני אהיה מספיקה. עם הזמן הפסקתי לעצור ולשאול את האנשים למה הם הפסיקו לצעוד איתי, אולי מאותה סיבה שהם לא צועקים לי לחכות להם.

כנראה שעדיף להם בלעדיי.

התקדמתי בכוח בדרך הנוראית הזאת שפשוט חייב להיות לה סוף טוב. ואז לרגע אחד העפתי מבט אחורה, ומעדתי. אני אדאג לא להסתכל אחורה יותר, כי כשהסתכלתי אחורה לא ראיתי אף אחד מביט קדימה בציפייה שאני אסתובב אליו. הדרך התרוקנה כאילו מעולם לא עמד עליה אדם מלבדי. אני אדאג לא למעוד יותר.