מצחיק איך הכל מתגלגל בחיים האלה. מצחיק איך העובדה שברגע שהכל קורס לי ואני כל כך כועסת עליה והיא כועסת עליי, היא מוצאת חברה שדומה לה בדיוק. מתוקה ומקובלת. יש להן אותם תחומי עניין ואותם תחביבים. ואני ההפך הגמור פתאום נדחקת לצד. 

מצחיק שהחברה הזאת הספיקה להתקרב לבנאדם שהכי חשוב לי בחצי שנה יותר משאני הספקתי ב5 שנים. 

בגדול אנחנו יכולות לפתור את הבעיות אבל המועקה לא תרד לי מהלב, חוץ מזה שריבים כמו שלנו לא יהיו לה עם התאומה המעצבנת. השאלה היא אם לפנות את הבמה ולהישאר לגמרי לבד כדי שזה יהיה רק שניהן? כי אחרי זה יהיה בלתי אפשרי להתחרט.  

אני משתגעת ובאמת אין לי מושג מה לעשות כדי שלה יהיה טוב. והדבר הכי גרוע שיש לה יומולדת עוד כמה ימים ואני חייבת לקנות לה משהו בידיעה שלא משנה כמה סנטימנטלי זה יהיה היא תאהב את המתנה של התאומה המעצבנת יותר. אני שונאת תחרויות כשאני יודעת שאני אפסיד בהם מראש.  

סוד קטן עליי: אני לא יודעת לקשור שרוכים. כן כן אני בת 17 ואין לי מושג איך קושרים שרוכים. יש לזה הסבר פשוט, כל החיים שלי או שלא נעלתי נעליים עם שרוכים או שפשוט קשרו בשבילי. כבר הרבה זמן הייתי תלויה באנשים סביבי תמיד ידעתי שיהיה שם מישהו שיקשור לי את השרוכים. הפעולה עצמה מבחינתי מהווה קשר וחיבה ואני יודעת שאנשים שאני מבקשת מהם לקשור לי את השרוכים הם אנשים שיש לי קשר מיוחד איתם ושאני סומכת עליהם. הזוי, אני יודעת. 

היום בהיתי בנעל שלי יותר משהייתי רוצה, הוכחה לכך שהמקום שלי הוא לא בין אנשים וסביבה חברותית. 

עצוב שהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי נותנים לי פשוט לבהות בנעל במקום להבין את החוסר נוחות שלי. 

You're on your own now

הגיע הזמן לקשור שרוכים לבד. 

מצחיק איך שאני יושבת פה לבד במקום היפייפה הזה וחושבת איך הגעתי לפה בכלל. עכשיו כשאני חושבת על זה אף פעם לא באמת הרגשתי שייכת ורצויה במיוחד, גם כשהייתי הילדה הכי מקובלת. אולי אנשים נולדו להיות לבד, להיות לא רצויים, להיות אלה שיושבים בפינה וחושבים מה לא בסדר איתם עד לרמה שהאנשים שהיו מוכנים למות בשבילם שנה שעברה כבר לא שמים עליהם. 

אני לא יכולה יותר להתמודד עם זה לבד, אני לא מוכנה להאמין שאיפשהו יש כתף שם שמחכה להרגיע את הבכי שלי. אני לא מוכנה להאמין שיש משהו בעולם הזה שמחכה לי מעבר לבנאליות ושיעמום. אני לא שייכת לפה, לא רק לעיר הזאת והאנשים האלה, אני לא שייכת לעולם הזה. 

לפחות אני כבר לא מצפה שיקרו דברים טובים, אני יושבת לבד וכבר מזמן הפסקתי לבכות, אני מרוקנת. 

ממש אבל ממש רע לי. 

אנשים משתנים. הבנתי שעם הזמן הם אוהבים את עצמם יותר ומחשיבים את עצמם יותר. באיזשהו שלב כשהבועה תתפוצץ להם טהם יבינו שהם לא מושלמים ושאני לא כל כך נחותה מהם זה יהיה מאוחר מידי. 

אני לא שייכת, שום דבר לא מחזיק אותי פה. באותה מידה יכולתי לא להיות ולא היה שינוי מזערי אפילו. נמאס לי לשבת לבד להיות עם עצמי ובעיקר להיות פתטית. שמישהו ימצא לי איזה חור לשבת בו כי כל מקום יותר טוב מפה. 

"אבל זאת אשמתך כי לא עמדת על שלך!"

"היא נהנית לראות אותך סובלת ככה ובמקום להתעמת איתה שתקת כמו שאת תמיד שותקת"

אבל אני לא צריכה שהיא תאשים אותי אני צריכה שהיא תהיה בצד שלי ותגיד לי שעשיתי נכון שלא נכנסתי לעימותים ופשוט שתקתי כדי שלשאר יהיה ערב נעים למרות שלא נהניתי או שהיא תגיד לי שזה לא אשמתי שלא נבחרתי לקורס ושזה באמת מבאס ולא שהייתי צריכה לצעוק על המדריך שגם לי מגיע. 

אני צריכה לדעת שהיא מדברת ככה אליי לא כי נמאס לה כבר ממני ומהבעיות שלי. ומצד שני זה שובר אותי לדעת שהאמת עומדת מולי ושהיא מתעצבנת עליי כל הזמן כי היא רואה כמה פתטית אני סוף סוף ואיזו טעות נוראית היא עשתה כשהיא התחברה אליי. זה שובר לדעת שאכן אני לא מספיקה לה.