זה כמו פאזל שלא קרוב אפילו להיות מושלם.

משהו חסר, בלי ספק.

אני מנסה להזכר בתקופה יפה יותר בחיי, תקופה שבה הייתי ממש מאושרת. מה היה שלם בפאזל? הייתי בחורה עם ביטחון?

אז, האמת שממש לא. נראיתי מלאה יותר, קצת פחות אטרקטיבית. פחות מלומדת.

אבל חייכתי חיוכים אמיתיים. צחקתי הרבה יותר. הכל היה מרגש.

אהבתי אהבה עמוקה, אהבת נפש...

מדים ירוקים של צהל מלטפים לי את העור.

אז זהו? התקופה היפה בחיי הייתה בשירות הצבאי? לא לפני יותר מ3 שנים, אבל עדיין.

והיום? אני מרגישה קצת ריקה. ואף אחד לא מבין, אולי גם אני.

"ראית את הסרטון הזה?"

"המקעקע מניו יורק כל כך מוכשר, תראי את העבודות שלו מהאינסטגרם!"

אין יותר דמיון.

אין סקרנות.

הכל כאן ועכשיו.

אין מגע.

יש טאץ'.

מסתכלים עליי כאילו אני משוגעת, הטלפון שלי על שקט.

למה שהוא לא יהיה על שקט?

הטלפון הזה בבעלותי, או שזה הולך הפוך?

אנחנו מנהלים שיחה, או שאת עכשיו בוהה במסך?

עם מי את מדברת, עם חברה שלך? עם אימוג'י שמרמז על איזשהו רגש? יכול להיות שאת מדברת עם עצמך?

הכל במקביל.

הכל חזק. אגרסיבי.

אתה נהיה כהה לרגש, ולסביבה. אתה דועך.

ואז אתה לבד, ותחושת חנק מעקצצת בגרון ויורדת אל הבטן.

זה לא אותו עולם...

ואני חוזרת לתחושת המדים על העור ותוהה אם זה היה אמיתי, ונזכרת שהייתי באמת ובתמים ממש מאושרת. חייכתי כי הסביבה הייתה דומה לי.

הם ניגנו על גיטרה, הם בישלו, הם שנאו את הסמארטפון שלהם.

הם קראו ספר.

הם הסתכלו לי בעיניים.

לא בטוחה מאיפה להביא את החלק החסר.