חזרתי אחרי מלא זמן, וקראתי את הפוסט האחרון שלי על האקס שאינפרנד אותי.

זה מרגיש כאילו זה קרה לפני נצח. אבל זה קרה לפני קצת יותר משנה בסך הכל.

כל כך הרבה דברים השתנו מאז.

הספקתי להיות במערכת יחסים רעה אחרת וגם לצאת ממנה. הבחור התנשא עליי כי הוא מאסטרנט למדמ"ח בטכניון (הייתי צריכה לדעת שזה יבוא), ובכל הזמן הזה הרגשתי נחותה אבל לא התלוננתי, כי חשבתי שככה זה אמור להיראות.

זה הידרדר והידרדר ולבסוף תחילת הסגר במרץ הייתה ההזדמנות הנפלאה עבורי לקום וללכת (גם גרנו ביחד, בשביל שההתנשאות שלו תתבטא גם בחיי הבית). אז עשיתי את זה. תחושת השחרור הייתה מדהימה, וכל הרעל נשטף ממני במהירות.

הוא יצא קצת לוזר ביום שהוא בא לקחת את הדברים שלו מהדירה בה גרנו (הביא את אבא שלו, החזיר לי אוזניות שהשאלתי אותו - אני נתתי לו אותן במצב מושלם והוא החזיר לי אותן הרוסות בלי טיפת בושה, שיחק אותה מאצ'ו חסר רגשות אבל ראיתי על הפנים שלו שהוא מת לבכות) אבל למזלי זאת הפעם האחרונה שנאלצתי לחוות את הוייב הרעיל שלו בחיים שלי. I was finally free.

היום אני במצב פי מיליארד יותר טוב משהייתי בו לפני שנה, וגם לפני חצי שנה. אני מוצלחת בלימודים, סבבה לי בעבודה, אני מצליחה לשמור את מעגל החברים שלי מצומצם ואמיתי ומצאתי גם את העתיד הזוגי שלי. הפעם על אמת.

הדבר היחיד שמפריע לי עכשיו זה הסגר, יותר נכון הגבלת התנועה.

לבי בדרום הארץ ואנוכי בצפון, ואין לי מושג מתי אוכל לנסוע לשם שוב.

יש גבול לכמה שדיסקורד עוזר להפיג את הבדידות והגעגוע.

כרגע הרגש שמציף אותי הוא כעס, על האוכלוסיה שלא שומרת על הנחיות; על הממשלה שלא אכפת לה שאנשים מתים (ואתם לא יכולים לשנות את דעתי בנושא); ועליי שאני חסרת אונים במצב הזה ותקועה בבית מול המחשב (משהו שאני נורא נהנית לעשות בדרך כלל, וזה עוד משהו שאני כועסת עליו - למה נעלמה לי ההנאה מהדבר שאני הכי אוהבת?)

אני לא מתחרטת על אף צעד בדרך, פרט לאחד - הצעד בו קמתי ביום שלישי לפני שבועיים ונסעתי בחזרה לצפון. הייתי צריכה להישאר איפה שהייתי.

בבית האמיתי שלי.