הרבה זמן לא עדכנתי בבלוג הזה. האמת היא שיש לי עוד כמה בלוגים מפוזרים ברחבי ישראבלוג, אני פשוט תמיד מפחדת שמישהו יקרא בהם ויבין שהוא מכיר אותי.

כמובן שאני לא רוצה להפסיק לכתוב, כי אני כן רוצה להרגיש שמישהו איפושהו שומע אותי, שאולי אני לא לבד.

אז...הבחור הזה שכתבתי עליו בפוסטים האחרונים משנות האבן, אנחנו יחד עד היום, יש לנו ילד משותף. כן, אני אחרי לידה.

יצא לי לקרוא קצת את הפוסטים האחרונים, כתבתי שהוא שיקר לי על הגיל שלו וחירטט עוד כל מיני סיפורים, עוד ציינתי בפוסטים האלה שבדרך כלל אנשים שמלכתחילה לא מעניקים לך "משהו" (זה יכול להיות גשמי או רוחני), רצוי להבין שגם בהמשך הם לא הולכים להעניק. אז אני חייבת לתת לכם סקופ קטן, צדקתי.

אנחנו כמעט 3 שנים יחד. לפני ההיכרות שלי איתו עברתי המון קושי במהלך החיים שלי, בעבר חייתי בתוך גוב אריות והייתי צריכה לשרוד, לשרוד את כולם, בקטע פיזי, הייתי צריכה להמשיך לחיות. ואז הכרתי אותו וב-3 שנים האלה יחד קיבלתי זבל טהור שרמס אותי נפשית. בדרך כלל במהלך החיים הייתי צריכה לספוג אלימות פיזית נורא קשה, עד כדי פגיעות גופניות, ומתתי, קצת, מבפנים.

ואז הכרתי אותו כשאני מתה קצת מבפנים אבל משחקת את הג'וקר האינסופי, ואני יכולה להגיד שאחרי 3 השנים הללו אני כבר מתה לגמרי (ולא בקטע של אלימות פיזית, הוא דווקא רמס אותי נטו פסיכולוגית).

הילד שלי הוא מקסים, הוא מחייך המון והוא מתוק אמיתי. חיוך קטן שלו מצליח לגרום ללב השחור שלי לפעום. כשהוא צוחק את הצחוק המתגלגל שלו אני מתמלאת זיקים של אושר ודמעות ממלאות את עיניי. למה דמעות? כי לא ציפיתי איי פעם שיהיה לי ילד. לא ציפיתי שאעשה תיקון ואדאג שהילד שלי לעולם לא יעבור את מה שאני חוויתי.

לפני שנכנסתי להריון רבנו המון. אני נורא רציתי ילד וחתונה והוא לא. באיזשהו שלב החלטתי לוותר על החתונה והעדפתי להיכנס להריון. ידעתי שילד יביא לי אושר, וידעתי שסוף סוף יהיה מישהו שאוכל לדאוג לו עד סוף ימי חיי, במיוחד שבעיני זה תכלית החיים.

ואז נכנסתי להריון, ואלה היו 9 חודשים קשים מאד מבחינה פיזית. הכל כאב לי, ההקאות והבחילות היו מזעזעות והכי גרוע, מבחינה נפשית לא הייתה לי תמיכה ממנו - כי כבר הייתי טעונה מאד כלפיו. אז כן, מה שאני מנסה להגיד זה שאם קוראת פה אישה שמתכננת להיכנס להריון 'לבד'/'עם גבר שפגע המון', תדעי שזה פשוט קשה ברמה לא נורמלית וצריך לפחות אדם אחד שישהה לצידך כדי להעניק לך עזרה, ורצוי אחד כזה שאצלו את במקום הראשון (אה כן, דברים כאלה לא קיימים בעולם, שיט).

בכל מקרה, ההורמונים לא הועילו לי וכל מה שחשבתי עליו במהלך ההריון היה כל הסבל שהוא גרם לי, זכרתי כל מקרה בכל סיטואציה אפשרית והתחלתי לפתח כלפיו שנאה עזה. רציתי שהוא יעזוב, לראשונה בחיי רציתי להיפרד ממנו ולא לראות אותו יותר והרגשתי שאני יכולה לעבור הכל לבד כי הרגשתי שלווה עם המתוק שגדל לי בבטן (לפני ההריון הוא תמיד היה נפרד ממני ונעלם ואני הייתי מבקשת שיחזור). 

כמובן שהסברתי לו את המצב, בצורה הורמונלית, שאני רוצה להיפרד. הוא מנגד החל לומר לי שאני זה כל מה שיש לו בחיים והילד שיוולד, ואפילו אמר את זה בדמעות, שהוא כל כך שמח ומאושר שתהייה לו משפחה.

ואני ההורמונלית, הסתכלתי עליו בהלם טוטאלי, על הבן אדם שתמיד רדפתי אחריו והתחננתי אליו שנקים ומשפחה, ופשוט חשבתי לעצמי WTF?!!?

ולא חברים, לא אהבתי את זה, זה עצבן אותי עוד יותר. והשנאה שלי התגברה פי 2. למה? כי טוב שנזכרת, אחריי שנתיים של סבל, אחרי שהשפלת אותי מול כולם, ואחרי שאני ספגתי את כל השיט הזה, באשמתי בלבד כמובן, אחרי כל זה אני צריכה עכשיו להיות המשפחה שלך? טפו, אתה בכלל לא רצית את הילד, אני סוג של הכרחתי אותך גאד דאמ. אז איזה יופי שהתפכחת ברגע שראית את בדיקת ההריון עם 2 הפסים המדהימים הללו שהביאו לנו את הנסיך הקטן של הבית (שאתה דיי מטורף עליו, כי אי אפשר שלא), אבל למה לעזעזל אני צריכה להמשיך לסבול אותך כאן איתנו? למה אני צריכה לשמוע אותך אומר לי "אל תספרי לו שיגדל, שלא רציתי".

אני לא יכולה לסלוח לו. זה שהוא לא רצה משפחה וילדים זה בסדר בעיניי, זו זכותו המלאה ואם מישהו לא רוצה אז באמת עדיף שלא, וגם אמרתי לו שבמידה ואכנס להריון הוא לא חייב להיות שותף, אפילו שלא ישלם מזונות, הסברתי לו שבתור אישה שמתקרבת ל-30 וחיה לבד המון שנים, אני רוצה להיות אימא, חד הורית זה גם בסדר מבחינתי, היה חשוב לי להקים תא משפחתי וליצור שורשים חדשים, נטולי אלימות וסבל כמובן. אבל לא על זה אני מדברת. אני לא יכולה לסלוח על ההשפלה שחוויתי ממנו, שכרגע אף אחד לא יודע עליה חוץ ממני, ממנו ומהמשפילים שהיו איתו. למה אף אחד לא יודע? כי זה חלק מרשימת הבושות של החיים שלי. רשימת ה"הלוואי שיכולתי לשכוח".

אחרי שפרקתי חלק מהעול, אני אנסה ללכת לישון כל עוד אפשר, בקרוב הקטנצ'יק צריך להתעורר. לילה טוב.