בוקר יום חדש. אני וטלי קמות קצת מאוחר. טלי מוצאת עכבר מת בתוך שקית. צרחות אימים. אמא תופסת אומץ ולוקחת אותו בתוך השקית לקבורה במחסן. עשר דקות אחר כך טלי מרימה את הצעיף שלה ובורח ממנו עכבר נוסף. יוצאות בבריחה מהבית אחרי הבנים שיצאו לאופניים לפנינו. 

כל בוקר אבא מניח תפילין. אפילו לכאן הוא הביא אותם. למה לעזעזל הוא מניח תפילין? לא שאני מתלוננת. שיניח. שיהיה לו קצת זכויות לעולם שאחר כך. אבל אני לגמרי לא מבינה את המניע שלו. הרי בעולם ההוא הוא לא מאמין. העקביות בחוסר עקביות שלו מפתיעה אותי כל פעם מחדש. עקבי בלהתנגד לדת. עקבי בלקיים אותה חלקית. עקבי בלזלזל באמא. עקבי בלכבד אותה בצורה כלשהי אחרת. לא ברור הבנאדם. כאילו מה נסגר. במה אתה מאמין. למה אתה לא הולך עם האמונה. העיקר הוא יציב עם החוסר עקביות. אמא יציבה בעקביות שלה. עקביות כפייתית. ההבדל בינהם הוא שאבא רואה את האחר. הוא לא מאמין בתפילה אבל מוכן להתפלל כדי לעזור לאנשים. היא לא רואה את הרצון של יוני שלא להתפלל. לא רואה רצון אחר מלבד הרצון שיש בה. ככה הם גם בנהיגה. כשהוא נוהג כולנו רגועים ומרגישים בטוחים. כשהיא נוהגת פחד אלוקים. לא כי היא נוהגת כל כך יותר. אנחנו פשוט לא מרגישים בטוחים איתה. 

כל הנסיעה שלושתנו יושבים מאחורה. יונמ לא מפסיק לחרטט. עם כך מילה שהוא מדבר אני מבינה כמה ריק הוא מערכים ואידיאולוגיות.רגע הוא ידבר בעד הערבים. רגע אחר כך מתנגד לזה שמאחורי הרעלה מסתתר לב של אמא. מתייפיף עם משפטי אהבה ואז זורק לי את לא מעניינת אותי ברגע שהוא יצטרך להתגמש בשבילי. 

סוף יום, אמא אני וטלי יושבות במלון למיץ תפוזים. פסטורלי. אגם. פסנתרן מנגן, תאורה מעולה. פאר מטורף. ו.....עכבר. כי חייבים לסגור את היום בטוב.