I’m a dreamer

היום הזה התחיל בלא לרצות לצאת מהמיטה ונגמר בלקנות שלוש אבנים חדשות..

בזמן האחרון אני מרגישה שאני קצת חוזרת לאיך שהייתי פעם אבל יותר טוב, שיפור של איך שהייתי לפני.

אני מכירה את עצמי ואני יודעת שעברה עלי התקופה הכי קשה שההתמודדתי איתה, התקופה הזאת בעצם התחילה ב23.2.2012 ומתחילה להגמר עכשיו..

שנתיים שלמות של תהליך עיבוד האבל על אמא:

זה התחיל בהכחשה. ברגע שהאח העביר לי את הפלאפון והיה לו את הפרצוף הזה שכל העולם שלו נהרס, שהבנתי מה אבא הולך להגיד לי כבר אז התחילה ההכחשה, אחרי שאבא אמר את המילים "אמא נפטרה" ואני החזרתי את הפלאפון לאחי ישר הלכתי לחדר, אחי בא אחרי בשביל לבדוק אם אני בוכה אבל הדמעות פשוט לא הצליחו לצאת כי המוח שלי לא קלט ולא היה מוכן להבין מה קרה.. אני זוכרת את ההלוויה שבכיתי אבל לא היתה לדמעות שלי משמעות. בשבעה צחקתי וחייכתי ושמחתי- הרי כל החברים הקרובים והרחוקים באו להיות איתי וכל לילה לפני שהלכתי לישון אמרתי לעצמי בראש שהיא תחזור ושהיא רק בחופשה ושזה לא אמיתי, השבוע הזה היה כמעט ובלי בכי.

ישר שהשבוע נגמר אבא החליט שאני חוזרת לבית הספר ושאי אפשר להפסיד כל כך הרבה לימודים.. 

שהגעתי לבית הספר המשיך השלב של ההכחשה ובעיקר נסיון לא לחשוב על זה..

השלב של הכעס התחיל שעברנו דירה, זה היה בערך חמישה חודשים אחרי שאמא נפטרה..

השאלות של למה זה קרה לי ואיך היא יכלה לעשות לי את זה ולמה דווקא עכשיו שאני עוד לומדת ואיך היא יכלה להשאיר אותי לבד עם אבא והאח ומה עשיתי שמגיע לי דבר כזה פשוט לא עזבו את הראש שלי, כל פעם שחשבתי עליה הכעס הציף אותי ולא יכולתי לשחרר..

אני חושבת שעד עכשיו יש רגעים שאני נחוזרת לכעס עליה כל זה שהיא לא פה, למשל בשני ימי ההולדת שהיו לי לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה והכעס על זה שהיא לא פה לידי ביום כזה היה קטן אבל היה.

אחרי התקופה הנוראית של הכעס על אמא שלי שהשאירה אותי לבד והכעס על עצמי שאני כועסת עליה הגיעו התקופה כמעט הכי נוראית של מה אני הייתי יכולה לעשות אחרת, האשמה עצמית ורחמים עצמיים.. 

זה התחיל מהמחשבה על כמות הפעמים שביקרתי אותה בבית החולים ושהייתי יכולה יותר, ואם הייתי באה יותר אולי היא היתה בחיים עכשיו. 

זה המשיך בפולין שכולם קיבלו מכתב מהמשפחה ומכתב מושקע במיוחד מאמא שלהם אני קיבלתי מכתב שהיה כתוב ככה

"אנחנו אוהבים אותך וגאים בך גם אם זה לא נראה ככה תמיד, מאבא ואח"

ולא יכולתי שלא לחשוב על איפה האמא בסיפור? איפה האני גאה בך ואוהבת אותך וכל הדברים שאמא היתה יכולה לפרט עלי ועשות אותי מאני לבן אדם הכי חשוב בעולם והכי יפה וטהור ומושלם גם שאני לא.

אחרי מלא זמן של מה שתיארתי קודם, הגיע התקופה הכי נוראית שבעצם התחילה כבר בכעס, דיכאון.

כשהייתי בת 12 וחשבתי שאני פריקית מגניבה חשבתי גם שאני יודעת מה זה דיכאון, כי הרי כל המוזיקה ששמעתי היתה על דיכאון אז איך אפשר לשמוע מוזיקה כזאת בלי להיות בדיכאון?! גם איך אפשר לא להיות בדיכאון שאת רוצה את הבן הזה והוא קצת לא שם עליך? אז לא.

כל מה שאי פעם אני בת ה12 חשבה שהיא יודעת על דיכאון, לא נכון. אבל בעצם גם אני עכשיו לא יודעת כלום על דיכאון וזאת אחת הבעיות..

דיכאון בשבילי: 

1. לא לרצות לקום מהמיטה- זאת אומרת לקום בבוקר לצאת לבית הספר לחזור מבית הספר ללכת לישון, ואז לקום בבוקר ללכת לבית הספר לחזור הביתה ולישון וככה ממשיך..

2. פשוט לשכוח לאכול או לשתות- לא שזה גרם לי להרזות אבל בגלל כל השיינה וחוסר הזמן שאת ערה לא היה לי הרבה זמן לאכול ולשתות אז תכלס הייתי אוכלת ארוחה וחצי ביום, שזה ממש לא עוזר לכוח בכללי והכוח לקום בבוקר.

3. לא לדעת למה אתה בדיכאון- כמובן שאני בת ה12 לא ידעה למה היא בדיכאון כי היא לא היתה, אבל אני בת ה17 לא ידעה למה היא בדיכאון משתי סיבות: הראשונה היא ההכחשה של המוות של אמא שלי והתעלמות לגמרי מהמציאות, אז מה בעצם גורם לי לא לרצות לחיות?. השנייה היא שלא יכולתי להצביע בדיוק על למה אני ככה כי היו כל כך הרבה דברים שגרמו לי להרגיש ככה או לפחות היו צריכים.

4. לא להרגיש כלום- זה הדבר הכי קשה, הדבר שגורם לך לתהות מה יקרה אם תחתוך את עצמך או מה בעצם יקרה אם תתאבד.

ההרגשה של לא להרגיש. אם זה עצב- לא מרגישים, כעס/פחד/כאב/חרדה/דאגה/עצבנות/ייאוש/חרטה/- לא. והרשימה ממשיכה והתשובה נשארת זהה.

אומרים שדיכאון זאת הרגשה אבל בשבילי דיכאון זה חוסר של הרגשה.

השלב האחרון שהתחיל ממש לא מזמן ועדין ממשיך שעדין יש רגעים שאני חוזרת לאחד השלבים הקודמים...

ההשלמה..!? 

זה השלב שמתחילים להתרגל למציאות הקיימת. אני כבר לא מנסה לשקר לעצמי או להדחיק את המוות של אמא, אני מבינה מה קרה לא בהכרח מקבלת אבל מבינה. בכל אחד מהשלבים הקודמים ניסיתי לקחת פיקוד ולשלוט במה שקרה, אבל עכשיו אני לא מנסה.. 

האובדן הפך להיות חלק מהזהות שלי.

לי אין אמא כבר שנתיים, אמא שאהבה אותי ונתנה לי את האהבה, אמא שקיבלה אותי כמו שאני ולידמה אותי לקבל את עצמי, אמא שאני אהבתי הכי הרבה בעולם ואמא שאני מתגעגעת אליה כמו שאני מקווה לא להתגעגע אף פעם.

אמא אהובה שלי, איך זה הגיוני שאת לא איתי פיזית אבל את מלווה אותי כל יום?

אני עדין לומדת ממך דברים ואחד הדברים האחרונים שלמדתי ממך זה להיות אופטימי גם שהכל לא, 

הרוחניות שהיתה לך מתחילה להתגלות אלי כל יום מחדש..