איזה עולם קטן, בחיי.
היום במסעדה הגיעו שני אנשים שהתיישבו באיזור שלי-
הנחתי להם את התפריטים והבחור ביקש אחד באנגלית לבחורה שהייתה איתו. מייד הבאתי ואחרי דקה או שניים חזרתי לשולחן שלהם לקחת הזמנה.
עכשיו בדרך כלל אני שואלת ״אתם מוכנים להזמין?״ או משהו בסגנון- הפעם יצא ששאלתי ״אפשר לעזור לכם?״
הוא שאל אותי אם אני יודעת יפנית, ניסה חצי בצחוק להתקיל אותי.
עניתי לו ביפנית (אחד מהמשפטים הבודדים שאני מכירה) ובחורה הרימה את הראש בהתלהבות ופתאום קלטתי שהיא יפנית.
היא סיפרה לי שהיא מטוקיו ושאלה אם ביקרתי שם ואיך ידעתי יפנית..
סיפרתי להם שגרתי באיזור עם הרבה תיירים יפנים ולמדתי כמה משפטים-
הם שניהם ממש התעניינו, סיפרתי להם על החברה שעבדתי בה והמיקומים והמוצרים שמכרתי והכל.
מסתבר שהווא אחד המנהלים של ללין ושניהם מתכננים לפתוח חנות של ללין באותו הקניון שעבדתי בו!
מה הסיכוי?!
הם לקחו את הפרטים שלי ושאלו אותי אם אני רוצה לחזור לשם...
לא נתתי להם תשובה ברורה כי התוכניות שלי עדיין לא מקובעות.
אני עדיין בהלם שזה קרה.
בדיוק אתמול בבוקר התעוררתי ודפדפתי בפייסבוק כהרגלי-
נכון שעכשיו הפייסבוק משתף איתך תמונות או סטטוסים שכתבתם בדיוק לפני שנה/ שנתיים?
אז אתמול בבוקר הפייסבוק שלי שיתף אותי בתמונה מדהימה שצילמתי בצד השני של העולם מהחדר במלון המדהים שישנתי בו.
התעמקתי בתמונה ואמרתי לעצמי ״מה הייתה עושה בשביל לחזור לשם?!״
אולי בוחנים אותי שם למעלה...
novembergirl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
novembergirl