שוב, כמה זמן לא כתבתי כאן.
חשבתי לפתוח בלוג חדש לגמרי, כי אני כל כך לא מתחבר לבנאדם שכתב את הפוסטים הקודמים,
אבל אני לא באמת יודע אם אני אכתוב כאן שוב בקרוב. ההיסטוריה מלמדת שלא. אז מה זה משנה.
באמת עברו המון מים מאז הפוסטים האחרונים.
אחד הדברים המשמעותיים הוא היציבות שהגיל והזוגיות מביאים איתם.
אני חושב שגיל העשרה הוא פשוט סיוט אחד גדול שצריך פשוט לעבור.
לא להצליח בו, לא ליהנות, פשוט לשרוד. ככה זה היה אצלי לפחות.
עשור ה 20 זה עשור של ניסיון להכיל את מה שקרה בעשרה - טיפול נפשי, ניסיונות לזוגיות בין אנשים שבורים.
אני ממש אוהב את העשור הנוכחי של גיל 30.
אני יותר מודע למי אני, יותר מחובר וגם יותר אוהב.
הרבה מתוך זה באמת קשור לזוגיות, חושב על הבחור השבור שהייתי לפני, אבל בחור שהיה מודע לזה שהוא שבור ורצה לשנות.
היום אני עובד במקצוע שאני ממש אוהב, בדיוק לפני מעבר חברה אחרי שלא היה לי מספיק טוב בחברה הנוכחית.
זה לא שהיה רע, אבל כשאתה מבוקש בשוק ושלם עם עצמך אתה מבין שאין סיבה להתפשר על פחות מטוב, ואם בינוני אז אפשר פשוט לעזוב.
ואז באמת עולה השאלה - מהי הצלחה?
קצת כסף בבנק זאת הצלחה? לא.
לעשות מה שאתה אוהב זאת הצלחה? אולי.
האם יש נקודה שבה מרגישים - עשיתי את זה?
יש לי חברים שעובדים בכל מיני סטארטאפים שעשו אקזיט, והם גרפו כמה מילוני דולרים מזה.
האם הם מרגישים שהם הצליחו? ואם כן - איך זה משפיע על היום יום שלהם?
לא יודע למה אני כותב את זה כאן, מרגיש שזה נשאר מקום לכתוב בו בעיקר כשרע, ורוב האנשים מהתקופה שלי כאן כבר נשואים עם ילדים
ואין להם זמן או סיבה לכתוב כאן.
אבל בכל זאת, רציתי שיהיה בבלוג הזה גם קצת משהו חיובי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
