אני ידועה בתור הפסיכולוג של עצמי.

תמיד ידעתי לקחת סיטואציות מחיי היום יום שלי וידעתי לנתח אותם, לדעת למה פעלתי ככה ומה גורם לי לחשוב ככה וככה אחרי המעשה כמובן, אחרי התבוננות ארוכה בשרשרת האירועים.

מה שגרם תורם לי לקרוא אנשים אחרים, מדעי החברה ופסיכולוגיה, זה הקטע שלי בנוסף לאומנות.

אבל, את עצמי למדתי להבין בעיקר באומנות. כשהראתי למורים בתיכון, ובעתיד למפקדים בצבא ציורים שלי, בתור אנשים שמכירים את סיפור חיי, הם תמיד מצאו אותי בציורים שלי וזה הפליא אותי כל פעם מחדש.

שבכל ציור, גם אם הוא יצור, מכונה אישה או חיה אפשר תמיד לראות אותי.

ואז ככול שהתעמקתי בלצייר, הבנתי כמה תחושות אני מכניסה בכל קו.

ולאחרונה שהעבודות שלי נהיו על רמה והתחלתי למקור ולגרום להתעניינות של גורמי חוץ, שמתי לב שהקווים שלי הרבה יותר מדוייקים, הרבה יותר ישירים וקולעים למטרה. יש היגידו כי הניסיון מביא איתו את זה, אבל זה לא רק זה.

תמיד הייתי מציירת קווקוים לא מדוייקים, חוזת מיליון פעם על הקו, לא בטוחה בעצמי. לא יודעת לצייר למרות שאני יודעת, נורא מפחדת.

הביטחון העצמי שלי נבנה חזק בצבא והוא יותר איתן ממעמד האיסלם באירופה, תאמינו לי. והבחנתי בכך בעיקר בציור שלי, שאני מציירת קו אני יודעת כבר בביטחון איפה להנחית אותו, וגם אם לא אני לא חוששת לטעות יותר. אני לא חוששת לצייר ליד אנשים יותר, לא חוששת בכלל.

דווקא במקום הכי אישי וכואב צומח פתאום הקיר האיתן שאפשר להישען עליו. ומהרגע שהקווים נהיו מדוייקים והעבודה נהייתה חלקה ויפה, עצרתי והתבוננתי גם בעצמי ובליטוש שעברתי.

ממש רואים אותי באומנות. קשה לי להפריד בין עצמי לנייר.

אבל כשלמדתי להפריד [וגם זה לא לגמריי] התחלתי לדעת לצייר עבודות של אנשים אחרים. כדי שאני אצייר לאנשים חופרים ומעיקים דמויות אנימה שהם אוהבים אני חייבת לנתק את המחשבה ואת עצמי משם אחרת הדמות תהפוך לשלי ולא של היוצר שלה. כל הפנים שלה יהיו אחרות והשיער ומה לא.

אני ממש אוהבת להשאיר חותם.

ועל כן אני שונאת את המטלות האלה של תציירי ותעשי אותו דבר, ברור שזה מלמד ותורם אבל אני תמיד אדחוף את עצמי ליצירה איכשהו. למרות שזה נורא מעולץ, ויש היגידו כי ברגע שאומן מצייר הוא כבר מביא את עצמו, אבל לי חשוב להבהיר זאת.

אגו, האגו שלי יותר גרוע מכל ערס בעולם הזה. הרצון להוכרה ולפרסום. די נורא. אבל מרתק בעיניי בכל זאת.