זה מדהים שגם אחרי כל כך הרבה שנים שיחה איתך יכולה לגרום לי לחייך כל כך.

ולגרום לרגשות שלי להשתנות מהקצה לקצה.

וזה גם ממש מיוחד בעיניי, שאחרי כל השנים שמילד רגיש ומדהים הפכת להיות עוקצני ושיכור בעיקר, אני מי ששוברת לך את מסיכת העוקצות כשאני שוב נופלת על ברכיי בבכי.

אתה מבולבל תחילה, לא זוכר איך מרגישים. אבל אתה פתאום נזכר בילדה שאהבת לרגע, לפחות ככה נדמה לי.

ואז אנחנו יושבים ומדברים על כל כך הרבה דברים והזכרונות צפים והצחוק עולה והחיוך האמיתי עולה. והרגשות שעדיין שם.

גם שיש לך מישהיא שאתה ממש אוהב.

גם שאני המשכתי הלאה, באמת המשכתי.

אני חושבת שהאהבה שיש לנו אחד לשני תהיה שם גם שנים. זאת אהבה, כבר לא התאהבות, אבל זה יכול להפוך בשניות. אנחנו נורא מאופקים. יש את אותנו של העולם ואותנו של אחד ליד השני.

רק לרגע.

כבר שכחת כמה אני מצחיקה.

אני לא שכחתי כלום.

בגלל זה יש את הספר ההוא, "למה גברים לא זוכרים ונשים לא שוכחות".

עשה לי טוב לדבר ולראות שעדיין איכפת לך ממני. והיה לך חשוב להוכיח שאני עדיין מתה עליך. זה נורא ומקסים בוא זמנית.

סיפרתי לך על כמות הציורים שציירתי לך ומעולם לא נתתי לך. שעם הזמן כבר בניתי לך דמות קבועה בקומיקס שלי וממש התלהבת, התעקשת מאוד לראות, דרשת אפילו. האור בעיניים. הסברתי לך שממש שנאת פעם שאני מציירת אותך.

הסברת לי שעשית את זה כדי שאפסיק להיות קשורה אליך, אבל..

אבל.

כן. אתה מבינה.

כן. אני מבינה.

אתה צריך לבקר אותי שוב בישראל.

אני מפחד שערבים יהרגו אותי.

הם לא.

שמעתי שהיה לך חבר.

כן, אבל זרקתי אותו הוא אידיוט.

ככה את בוגדת בי? וסמיילי.

שתיקה.

הייתי בוחרת אותך על כל ישראלי, ואתה יודע את זה. גם בעבר בחרתי אותך. וגם היום, אילו יכולתי, הייתי בוחרת אותך על כל אחד אחר.

שתיקה מביכה, חיוכים. החלפת נושא.

את ממש חמודה. כבר שכחתי את כל הדברים שידעתי עליך.

כן, ואתה היית האדם שהכיר אותי הכי הרבה.

שתיקה.

אני אצייר את הדמות שלך.

התלהבות רבה מצידו נכנסת כאן והתעקשות.

כן. זה מה שאני אעשה מחר, זה מה שאני כל היום אם אני אצתרך. אני אכין לו ציור עכשווי, הוא היה שם שרק התחלתי. אני אראה לו מה שהראתי לכולם.

ואני יודעת, שלא כמו את הקודמים שהוא הכחיש וזרק כדי לגרום לי לעזוב אותו, את זה הוא ישמור.

כי זה בא ממקום אחר.

ואז אמרתי לו, שלמרות שהוא השתנה. בשבילי הוא תמיד יהיה אותו האביר. ורק את הדמות ההיא פתחתי ועיצבתי.

הוא חייך, צחק. שוב שתק.

העוצר הזה, שיש לשנינו, ההרגשה שיש כל כך הרבה, כמו מפל מים שנחסם באופן לא טבעי ורק מחכה להתפרץ מצד אחד מצד שני המים שקטים, לא מנסים באמת לחדור ולפרוץ.

עברו חמש שנים מאז.

מהתקופה היפה ביותר שהייתה לי אי פעם.

אני ללא ספק מקנאה בה כבר שנה וחצי, בחברה החדשה שלך. יודעת בסתר ליבי שהסיבה היחידה שהיא שם ואני לא, זה כי אני גרה כאן והיא שם. כי עברת מהארץ הזאת שאוכלת תושביה.

תמיד נשבעתי שאטוס אליך. אתה מנסה לשכנע אותי כבר שנים, ושוב העלת את זה.

תגורי אצלי.

תסיימי צבא.

זה תמיד היה פתוח ותמיד יהיה.

אני תמיד מסרבת. אבל מעניין אותי. כשהיום יגיע, ואני אצתרך לבחור בין יפן לאנגליה, האם תקיים זאת? אני בספק, אבל בליבי תמיד ארצה להאמין שכן, אבל אינני חיה באשליה. אתה אפילו לא חלק מהתוכנוית שלי. אבל תמיד בא לי לחיות רגע בנדמה-לי-דיסני שבו חלומות מתגשמים. אבל הם לא. ואהבה סופה תמיד כישלון.