כאילו חזרתי חמש שנים אחורה.

אתה על הלב שלי.

הבעיות עצבים שגורמות לי לשבור דברים וכמעט להרוג אנשים.

עוד אדם ששונא אותי כי היה בדרך.

וגם הכלב שלי שבהלם.

התמכרות חוזרת.

הרצון להתבודד ולא לתקשר עם אנשים.

בדיוק ההפך ממני, בדיוק אני של פעם.

מבטלת פגישות, נעלמת.

מתעצבנת, מתמכרת.

מתבודדת.

מתאבלת.

על עצמי.

מתבוססת ברחמים של עצמי על דברים שלעולם לא אוכל לשכוח לעצמי.

אני הכלא של עצמי ברוב המקרים. ועד שאפתור את כל הריבים שיש לי בקודקוד אני לעולם לא אהיה אדם רגיל.

אז אל תחשבו שאני רעה כי ירדתי עליכם בצורה הכי גרועה שיש.

או דחפתי אתכם על הקיר וניסיתי להרוג אתכם.

או העפתי כיסאות.

או דברים נוראיים אחרים שאני לא אפרט כאן.

אני לא יכולה לשלוט בזה. זה כאילו המוח שלי יוצא החוצה ואני מתבוננת בגוף שפועל בעצמו מהצד.

זה כי אני מכחישה ומתעלמת מהמחשבות והכאב שיש מתחת וממשיכה לחיות.

אבל הכאב נספג בעצמות והוא שם, והגוף זוכר את מה שהנפש לא רוצה לזכור.

והוא זוכר.

את כל הטראומות שאני כבר שכחתי. והוא מגיב כשאדם אומר מילה שמתקשרת למשהו מן העבר וגורם לי לאבד שליטה.

זה כאילו יש לי שתי מערכות נפרדות, המוח והגוף. או שהם ביחד ופשוט לא מספרים לי. זאת הבעיה בעיקר.