יש משהו נורא רפואי דווקא בהתמכרות.

זה משחרר אותי מהלחצים הרגילים של לנסות לממש את עצמי, לחפש מהות, להצליח, לרצות

ולהפך להיכנס לדיכאון כשלא מצליחים, הורג את האיכפתיות

את הרגש

את הכל

לא איכפת לי מכלום חוץ מההתמכרות עצמה וכל השאר לא רלוונטי

וכשאני מבצעת את ההתמכרות העולם בסדר והכל טוב והכל שלם

ואלה רגעים של שקט

כל שאר היום לא משנה והכל חסר ערך כי ההתמכרות מגיעה בסופו והכל זה מטרה להבין את הזמן

זה מהות החיים

וזה מקדש את העמצאים

פגיעה בעצמי בסובבים אותי ובעתידי ובגופי ובנשמתי האומנם

אבל מנגד נותן כל כך הרבה עונג וטוב ללב.

בנות שנפרדות מחבר שלהן טוחנות גלידה.

אני קניתי משחקי מחשב והרבה ואני לא יוצאת מהבית כבר שבועות.

כמו פעם. כמו בתקופה שלא הייתה לי ברירה אלא לברוח למחשב כי המציאות חנקה אותי.

שנים אחרי מה שקרה באותם שנים שאלו אותי איך לא התאבדתי. איך לא נשברתי, איך לא הדרדרתי לסמים \ זנות \ דברים שנוער במצוקה עושה.

נראתי נורמלית. אנשים חשבו שהכל בסדר.

עד שהתחלתי להתחרפן בתיכון ואז הכל הסתדר בצבא. אבל לפניי, המחשב וההתמכרות הצילה אותי.

ועכשיו שהמציאות שוב חונקת אותי ואין לי את הכלים להתמודד, המחשב שוב שם. הצבא נתן לי המון כלים והציל אותי מהבית שלי שאלוהים יודע איך הרווחה לא לקחה אותי עדיין.

הציל אותי מעצמי.

הציל אותי מלהתמכר והכריח אותי להתמודד.

אבל בן אדם מכור עושה מעשים נואשים ומצליח לקבל קל"ב יומויות במיוחד שאני אישה אז אפילו קל יותר.

זה לא טוב צהל.

צהל חושב שהוא עוזר לי. צהל היה צריך לזרוק לי זין כדי שאני אברח מהבית.

הכי גרוע זה הלילה שאי אפשר לברוח, שהכל עולה וצף לי בפנים וזה כואב הזכרונות נהפכים לסמיכים ולובשים פרצופים והכאב שם.

אני צריכה לברוח, לברוח מעצמי.

פעם חשבתי שלברוח פיזית, גם זה נכון. אבל אני אצתרך לברוח ולזוז כל החיים שלי.

אני לעולם לא אהיה שייכת לשום מקום כי אני מסרבת לקבל על עצמי תכושת שייכות

להיות שייך זה רגש שמפחיד אותי. זה אומר מחוייבות והתחייבות ולהישאר במקום אחד כל החיים.