ואז הבנתי, בדרך הקשה, שאין לי שום דבר בחיים האלה חוץ מהאומנות

בני אדם יעזבו אותי בקלות רבה מידי כאילו הייתי כלום כי רובם מושפעים מעידן טכנולוגי ששם את האדם במרכז והופך את כולנו למוצרים מוחלפים בקלות.

אין לי משפחה, אני מוכרזת כחיילת בודדה באופן חריג - עם משפחה שהיא לא באמת משפחה.

ועם אקס ששבר לי את האמון בכל בני האדם אחרי שבגד בי ועשה די הרבה דברים.

בבסיס כבר נהפכתי לבדיחה בתור האדם הכי נאחס ביקום.

זה כואב ממש. הידיעה שאני לבד. מוקפת באלפי תפאורות שקוראות לעצמם בני אדם. הרבה אנשים אבל לבד.

עם משפחה שלא קיימת באמת מלבד שמות שרשומים בעירייה.

הרבה שואלים איך למדתי לצייר. לא בחרתי לצייר, נולדתי ציירת. וכשטוב לי אני לא מציירת, אני מרגישה שהנאחס הזה נופל עליי כדי להכריח אותי לצייר.

אני לא יודעת כמה פעמים אמרתי שנשבר לי מצלייר ואני לעולם לא יהיה טובה בזה אבל לא יכלתי להפסיק ואם הצלחתי אז החיים הכריחו אותי להמשיך.

זה מצחיק, אני מאוד מאמינה בגורל. אמא לקחה אותי להמון רבנים ומגדי עתידות כי כזו בעצמה. קוראת בקלפים, וכולם אמרו שהחיים שלי יהיו חרא אבל אני אהיה אצלחה גדולה בסוף.

אני די רואה את זה קורה. שהכל רע אבל יש לי קריירה שנכפתה עליי כי אין לי שום דבר אחר.

אין לי אינטימיות עם שום אדם בעולם הזה. גם לעולם לא תהיה לי.

פעם לא היה לי איכפת כשהייתי מכורה, סגרתי את עצמי 8 שנים מהעולם. עכשיו התחלתי להבין מה אני מפספסת אבל זה פשוט לא הולך, זה לעולם לא ילך.

האומנות גם לא הולכת ממני לצערי. מטונפת.

זה מצחיק שהשם שלי זה החייכנית והשמחה שמתה מבפנים.

כי לבכות לא עוזר ולא מקדם אף אחד, מבפנים אני שבר כלי מבחוץ אני הדבר הכי איתן שיש.

השלמתי עם זה שהחיים שלי חסרי תכלית ונועדו להיות גיהנום מתמשך, וזה הכי כואב שאני עדיין מנסה לשנות ולהילחם על זה שהם לא יהיו כאלה וממשיכה להכחיש שאין לי דרך אמיתית לעשות זאת. כל ניסיון לברוח מהכלא שנולדתי אליו מעצים אותו.

אבל עדיף למות חבול וכאוב מאשר לא לנסות.

אבל נמאס לי לטעות כבר. אבל אני פשוט ממשיכה לשקר ולהאמין שאחרי כל כך הרבה טעויות אני אצליח פעם אחת, הפעם אחת הזו היא הבדל בין חיים למוות נפשי.