כשהייתי בבית ספר יסודי היה לי שלושה חברים מאוד קרובים.
היינו הולכים בייחד לכל מקום, בייחד לבצפר, בייחד בהפסקות, בייחד אחרי ההפסקות.
היינו עוזרים אחד לשני בכל דבר, היה תמיד כיף לא משנה מה.
אני זוכר כל כך הרבה שטויות שהיינו עושים, דברים שאז חשבנו שהם מצחיקים
והיום? כשאני מסתכל על ילדים בגיל הזה אני חושב מה לעזאזל
עובר עלייהם? יש להם בעיות או משהו? כשאני הייתי עושה דברים גרועים בהרבה.
עבר דיי הרבה זמן מאז, כבר שוחכים מי היינו אז, אבל אני לא שוכח מי היו החברים שלי.
אני עדיין אוהב אותם מכל הלב והם עדיין חשובים לי, עם זאת אני לא יוצר איתם קשר.
עם שלושתם הייתי בחטיבה, שמה בדרך כלל חברויות מתפרקות, של שלושתם נשארה.
אני הוא זה שהפסיק להתאים.
הם התחילו לעשן.
אני לא.
הם התחילו לשתות.
אני לא.
בהתחלה זה לא מפריע, אבל לאט לאט כל המעגל החברתי משתנה מקצה לקצה
והקשר היחיד שנשאר ביינינו אלו הם הזכרונות.
אחד מהחבורה היה החבר הכי טוב שלי במשך שנים,
בחטיבה רבנו בגלל דבר שטותי, לא השלמנו עד היום.
הוא היה היחידי מן השלושה שהיה איתי בכיתה,
זה לא שהייתה בעינינו עוינות, פשוט בהקשר מת.
כשעליתי לתיכון הייתי איתו באותה הכיתה, השניים האחרים העלו לבתי ספר שונים.
בשלוש שנים של התיכון הקשר היה יותר טוב מהחטיבה, הוא לא היה מת לגמרי.
היה יוצא לנו ללכת ביחד לבצפר ובחזרה, אבל בסך הכל, זה היה קשר קר,
היה דיסטאנס.
היה הרגשה של שיחה עם אדם בקופת חולים.
אז כן החלפתם כמה משפטים, האם אתה מרגיש שאתה חבר של האדם איתך בתור?
רחוק מיזה.
בימים אלו, כשיוצא לי לראות את אחד מהם ברחוב או בחנות אני אומר שלום,
מחייך, ולוחץ את היד וכבר להתראות.
אני מזהה אותם והם אותי.
אני לא בטוח איך, אבל ככה זה קורה.
חשבתי לעצמי הרבה פעמים, ומה עם הזה שאמרתי לו שלום בכלל לא זיהה אותי
הוא פשוט אמר כן כן ממבוכה והמשיך לדרכו?
ובאמת, אין לי דרך לדעת.
אולי כן ואולי לא.
אבל כשאר אני רואה אותם אני שמח, הלב מתחיל לדפוק מהר וחזק.
עולה לי חיוך על הפנים.
אני עדיין אוהב כל אחד ואחד מהם.
אני עדיין לא יעשה צעד וינסה לפגוש אותם
אפילו לשיחה של חמש דקות.
“Things change. And friends leave. Life doesn't stop for anybody.”
בבלוג זה
בכל הבלוגים
