קשת של רגשות. משהו אחר, שאני באמת מתקשה לתאר במילים.
אז עם כל הטוב הזה, הסיבה שאני מרגישה מרוקנת היא מה שהגיע לאחר הצפיה שלי.
רציתי לחלוק את החוויה שלי עם אימא.
אימא שלי קרובה אלי ואני מעריכה את דעתה.
כשהראתי לה את הקליפ, היא ציינה שכבר ראתה אותו בהקשר פחות נחמד, בו מפרשים את הריקוד בקליפ כהזנייה של זוג פרפורמרים ומדגישים עידוד פדופיליה כנושא מרכזי בקליפ.
נכנסתי להלם קל, אבל נתתי לה להמשיך לצפות, בעוד אני שמה לב שהיא את דעתה לגבי הקליפ כבר גיבשה מהמדיה הראשונה שפירסמה את הביקורת הנוקבת.
"כולם מדברים על זה עכשיו" היא אמרה בקול חצי מתנצל חצי מזועזע כשהקליפ הסתיים "ילדה בת 12 לא אמורה להפגין כזו מיניות עם גבר מבוגר ממנה".
"איפה את רואה כאן מיניות?" שאלתי, כמעט נעלבת "זה ריקוד לירי יפייפה, אני רואה תמימות, אני רואה משהו אחר".
הבנתי שאותות ומופתים לא יעזרו לי הפעם, אימא שלי ואני לא רואות את הדברים עין בעין.
הרגשתי שמישהו הוציא לי אוויר מהריאות בצורה כואבת, איך יתכן שמישהו מסוגל לראות משהו אחר ממה שאני ראיתי?
זה גרם לי לשאול את עצמי שאלות שאני משוכנעת שהייתי מסתדרת מצויין בלעדיהן.
האם העולם נהרס ואיבד את תמימותו, או שמא אני נותרתי נאיבית?
איפה עובר הגבול בין טוב לרע? מי זכאי להבחין בכך?
באיזה שלב הרס וניסיון משאירים חותם ומבגרים אותנו, לטוב ולרע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Inside A