באותו בוקר, התעוררתי ללבן.

זאת אומרת, ירד שלג. כשהתעוררתי, פני אל החלון, היה זה הדבר הראשון שראיתי. התיישבתי מיידית ונגעתי בלבן מבעד לחלון הפתוח. השלג נמס באופן מיידי וחייכתי.

ציפיתי ליום יפהפה של חופשת חורף, ואחרי הכל - גינה אחורית מלאה בלבן יכולה לשמח כל אחד.

אז כשלבשתי את טוניקת הסוודר הלבנה שלי, ירדתי למטה והכנתי לעצמי שוקו חם, ציפיתי רק ללבן.

גם כשפתחתי את הדלת וחברי הטוב ביותר עמד בפתח, מוכן לכל פעולה מהנה שהשלג יציע, ציפיתי רק ללבן.

וכשהכנו ביחד איש שלג והפלנו את האף - זאת אומרת, את הגזר - שהתגלגל, והתגלגל, ציפיתי למצוא, מאחורי הגדר החיה המכוסה שלג שמאחוריה התגלגל הגזר, רק לבן.

לא ציפיתי לאדום.

צרחה פילחה את האוויר. רק מאוחר יותר הבנתי כי זאת היתה הצרחה שלי.

מאוחר יותר, רועדת מקור ובקושי ערה, האדום היה שונה, והיה בו גם כחול. הסירנה של השוטר שעמד לחקור את הדם האדום הזה.

ואני? פוחדת ורועדת.

למה הכל כל כך בוהק?

הלבן מסנוור, והאדום בולט כל כך...

-

(תמונה מהאינטרנט)

-

אביגיל