אם רק היית יודע כמה אני מתגעגעת. מתגעגעת אלייך.להכל.
רק לעיניים שלך שלא הסתכלתי בהן כבר חודש וחצי.
למבט.
לחיוך הזה עם הקמטים ליד העיניים. לשפתיים שלך.
אם רק היית יודע כמה אני מתגעגעת לידיים שלך.
לנמשים בפנים ובכתפיים. לרגליים שלך...
להכול.
כמה אני מתגעגעת לחיבוק שלך שניחם אותי ואמר שהכול בסדר.
וגם אם לא בסדר, אתה כאן.
אם רק היית יודע כמה חוויות עולות לי לראש בשנייה.
כמה תמונות מרגעים קטנים ויפים שהיו לנו יחד מאז שהכרנו.
כמה מקומות.
הרגעים הכי קטנים ושטותיים של הליכה ברחוב צדדי.
הבדיחות הכי מפגרות שכבר הספקתי לשכוח.
עוד מעט יום האהבה. והאהבה שלי ענקית... אבל לבד.
בלי לחלוק אותה איתך.
וכל הזיכרונות יישארו לי רק בראש.
רק יכאיבו לי ואני אגיד להן ללכת בדיוק כמו שהן באו.
רק שייעלמו.
לא אכפת לי לשכוח הכל. לשכוח גם את מה שעברתי אני.
רק לא לזכור שהיית שם גם אתה.
רק שלא יכאב לי בכל פעם מחדש.
ויש לך יום הולדת עוד מעט... 25 זה לא צחוק חמוד!
זה כבר כמעט 30... ואתה יודע שמ-30 ל-40 הדרך קצרה.
ואז כבר ייעברו חיים שלמים בלעדינו.
שאנחנו לא קיימים בעולם יותר. והוא ממשיך.
והנורא ביותר הוא שגם אנחנו ממשיכים.
בלעדינו.
ויום אחד הכל כבר ייעלם...
וכל האהבה הענקית הזאת כאילו לא הייתה אף פעם.
אז מה זה שווה בעצם? לאהוב מישהו?
מה שווה האהבה הזאת אם כל מה שהיא צריכה זה זמן כדי להשכיח אותה?
כולנו רק זמניים בחיים האלה.
אהבה היא רגש כיפי וזמני... אבל כשהיא הולכת היא הופכת לדבר הכי נורא עלי אדמות.
היא שורפת אותי מבפנים וגורמת לי לרצות לברוח.
אם רק היית יודע כמה שאני מתגעגעת אלייך.
להכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
