שלוש
שנים. שלוש שנים מהחיים שלי עברו עם הבנאדם הזה.
אני
יושבת בלימודים, סטודנטית בשנה שנייה, מנסה להבין איך החיים שלי השתנו ככה ברגע.
עד לפני חודש הייתי האדם הבטוח ביותר עלי אדמות. לומדת בתחום משמעותי ומספק, עובדת
ומרוויחה לא רע יחסית, ממשפחה טובה חמה ואוהבת, ועם בן זוג במשך שלוש שנים.
בן זוג
מושלם, אחד האנשים הכי יפים שראיתי בחיי, כזה שעד היום האחרון הסתכלתי עליו בפליאה
ולא הצלחתי לפצח את נוסחת היופי שלו...
עשינו
הכל ביחד. גדלתי איתו, טיילתי איתו, אהבתי אותו אהבת נפש. מהיום שהכרנו לא נפרדנו
אף פעם.
ואז הגיעה
השבת ההיא. התלבשתי יפה, אפילו התרגשתי לראות אותו אחרי שבוע שלם.. עליתי לאוטו
והצהרתי שאני רעבה ובא לי ללכת לאכול, אבל בלי הכנה מוקדמת הוא אמר שאנחנו צריכים
לדבר.
הידיים רעדו לי, התחלתי להזיע.. עשרות תרחישים רצו לי בראש... "הוא בגד
בי , הוא כבר לא אוהב אותי, נמאס לו ממני, הוא מצא מישהי אחרת, הוא רוצה זמן
לעצמו, הוא מיצה, הוא..."
"אני לא נמשך רק לבנות" זה המשפט שהוא
הוציא מהפה שלו. המשפט היחיד שלא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי שיאמר.
אני יודעת מה אתם חושבים. לא. לא ראו עליו
כלום. הוא היה הגבר המושלם, גברי במידה, רגיש במידה, מפנק, חכם, חתיך. הוקסמתי מזה
שהוא שנא סקיני, אפילו סלים. באופן אירוני הדגם היחיד שהוא הסכים ללבוש זה
הסטרייט. כמו כל גבר ממוצע, הוא היה מתלכלך תמיד מהאוכל, אהב טרקים וסחב אותי
לאתרים הכי משוגעים. עשינו פק"ל קפה בלילה מול גשם מטאורים וביקרנו בנחלים
נידחים בצפון.
ואז ביום אחד הוא נחת עליי משום מקום עם הדבר הזה. שאין ממנו דרך
חזרה.
בכיתי
ימים. שבועות. הרגשתי שאין לי אויר לנשום, שבא לי להקיא, שאין לי קרקע מתחת לרגליים
ושמיים מעל הראש, לרגעים אפילו חשבתי שאני עומדת לחטוף התקף לב בגיל 23.
פחדתי
ללכת לישון כי פחדתי מהחלומות עליו בלילה ומהידיעה שתכה בי שוב בבוקר ותגרום לי
לרצות למות עוד פעם מחדש.
בשבועות הראשונים דיברנו כל יום, כל היום.
בכינו בטלפון.. על הזיכרונות שהלכו.. על למה זה קרה לנו.. איך הוא לא סיפר לי
קודם.. ומה הוא עכשיו ומה זה אומר..
שלחתי אותו לחפש את עצמו, להבין מה זה הדבר
הזה ומה זה אומר עליו ועלינו. והוא חזר עם תשובה ששברה אותי שוב.
משהו בדבר הזה עד היום לא ברור לי. אז מה
היה הקשר הזה? מה הייתה האהבה ומי הבנאדם הזה שחיבק אותי לפני השינה? איך האדם
שהכרתי כל כך טוב, הוא אותו אדם שלא הכרתי בכלל? ומה זה אומר עליי? ואיך זה שעכשיו
הוא שלם עם עצמו ואפילו מרגיש הקלה, שאני מרגישה שאני לא מכירה את החיים שלי.
בשלב מסוים החלטנו שכבר לא נדבר בטלפון. שזה
בלתי אפשרי לנתק את השיחות האלה בהרגשה טובה, ומאז אנחנו מתכתבים פעם ביום
לפחות... נמצאים בסוג של משחקי תפקידים.
יום אחד אני החזקה שמבינה שזה נגמר והוא
כבר לא יחזור כשהוא לעומת זאת מרגיש שהוא כבר לא בטוח בעצמו ואולי הכול היה טעות
אחת גדולה, וביום שאחריו אני מתקשרת בוכה ומתגעגעת והוא החזק שתומך ומחזיק את הדבר
הלא ברור הזה שיש בנינו. אני בוכה ומרוסקת והוא, מהצד השני של הטלפון מזמין לאפה עם
הרבה טחינה וחריף, כשאני מוכנה לנעול את עצמי בשירותים שבוע בלי אוכל רק כדי
שהשיחה הזאת תימשך לנצח. כי הוא הרציונאלי ואני הרגשית. הנה! נזכרתי בדבר אחד
שעיצבן אותי אצלו!
הדבר
הקשה בכל הסיפור הזה הוא האהבה.
אני בטוחה באהבה שלנו כמו שלא הייתי בטוחה בשום
דבר לפני. יודעת שהוא אוהב אותי הכי הרבה שהוא רק יכול לאהוב ושאני אוהבת אותו כל
כך שלפעמים אני לא מבינה איך יש בכלל אפשרות אחרת לחיים האלה.. לחיים בלעדיו.. איך
הגיוני שכל השנים האלה היו פשוט לשווא. כל הזיכרונות, החוויות.. בשביל שבסוף זה
ייגמר ככה...
כנראה שייקח לי עוד זמן לצאת מהמחשבות האלה..
מסימני השאלה.. להבין איך ממשיכים מפה לבד.. לקבל את הידיעה שמה שהיה אמור להיגמר
בבית קטן אי שם בשפלה, בין ההורים שלו להורים שלי (יותר קרוב להורים שלי) עם 3
ילדים, כלב וחתול ייגמר בצורה אחרת לגמרי...
אז אם תראו אותו מתישהו, בחור יפה, כזה
שרואים לו את הלב דרך העיניים, תגידו לו שאני אוהבת אותו. ושלנצח הוא יישאר האהבה
הראשונה והגדולה של החיים שלי. שאחרי כל זה, ועם כל הכאב.. אני גאה בו על ההחלטות
שלקח גם אם הן לא היו קלות. תגידו לו שאני שם בשבילו גם אם כרגע קשה לי לשמוע.
ושאני מתגעגעת אליו כל כך, לחבר הכי טוב שלי... לחיבוק לפני השינה... ואולי בגלגול
אחר עוד יהיה לנו סוף טוב. הלוואי.