לא לדעת..
איזה דבר קשה זה חוסר ידיעה. איזה מעיק.
אני ניצבת לפנייך, מסתכלת לך עמוק לתוך העיניים ונדמה לי שאני אוהבת, אבל הספק שם. עומד מהצד ומסתכל. לוחש לי בתנועות שפתיים שרק אני רואה ״האם זו באמת אהבה?״. ובכל לילה כשאתה הולך הוא מגיע. זוחל לי אל בין הסדינים. מלטף את פניי ואומר ״את בטוחה שזאת אהבה?״
אני אומר שכן, אבל לא בטוחה שאני משכנעת אפילו את עצמי. אני יודעת שאני אוהבת אותך אבל האם זה באמת מה שאני רוצה? האם אתה האחד שאיתו אחיה למשך שארית חיי? האם אלה החיים שאני רוצה?
אני לא יודעת. זה הדבר היחיד שאני יודעת להגיד בוודאות ״אין לי מושג״.
התסכול הזה לא עוזב אותי. אני באמת רוצה לאהוב אותך כמו שמגיע לך, רוצה להיות האחת שלך, אבל איך מסלקים את הספק? איך דוחפים אותו אל מחוץ לשמיכות? איך מוציאים מהבית ונועלים את הדלת אחריו? איך מתמודדים איתו?
אני לא יודעת, אין לי מושג.
******************************
אז אחרי 11 חודשים כמעט ביחד הספקות מתחילים לקנן בי. זה לא שאני לא אוהבת אותו, אני כן, הכי בעולם בערך, אבל זה מרגיש כאילו זה פשוט לא הולך. כאילו זה לא נועד לקרות. אנחנו רבים כל הזמן, מתווכחים על כל שטות, כבר אין לי חשק לכלום. אפילו לנשק אותו כבר לא מרגיש לי דחוף. וזה לא בגללו. אני מרגישה הרבה לחץ מההורים שלי. הם לא הכי בעדו ונתפסים על כל דבר שהוא אומר בערך כדי לחשוד בו. וכל השיחות האלה לגביו פשוט ריסקו אותי. הן הורידו לי כל חשק אפשרי בערך לטרוח ולהשקיע במערכת יחסים הזאת. כבר אין לי מוטיבציה לכלום, לא באלי לצאת לבלות, לא באלי לעשות שום דבר. אני גורמת לו לא יודעת. לסבול. מרגישה שאני לא מפסיקה לפגוע בו וזה קשה. התחושה הזאת שאני עושה לאדם שאני אוהבת רע. זה מעולם לא קרה לי קודם עם אף אחד אחר שהייתי איתו. לפעמים באלי לקחת את הרגליים שלי וללכת. לראות לאן אני אגיע. להקים שם בית ולגור בו. בכזאת פשטות. לשכור איזושהיא דירה, טיפה רהיטים, עבודה נוחה וזהו. לחיות את חיי בשקט בלי שאף אחד יוכל להתערב לי.
אבל החיים לא כל כך פשוטים . הם יותר קשים ממה שחשבתי שיהיו.
אין לי עוד הרבה מה להגיד, רק הייתי צריכה לפרוק קצת, וכמו תמיד אשמח לתגובות.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
