איך זכרונות של שנה שלמה הופכים ברגע אחד לכואבים.
איך הם יושבים ומעיקים.
מעלים את עצמם אל פני הקרקע, צועקים לי בראש.
משגעים אותי.
אז אחרי שנה של אנחנו חזרתי שוב להיות אני..
אני לא יודעת מה אני חושבת על זה, מה אני מרגישה, לא יודעת אם עשיתי את הצעד הנכון.
זה החלק הכי קשה. לא לדעת. לכאוב כי זה קשה להתרחק ובמקביל לחשוב שזה היה הדבר הנכון לעשות.
כי כשמגיע הרגע שבו אני פוגעת בלי סוף בבנאדם שאני טוענת שחשוב לי, כנראה שזה כבר לא זה.
לא הייתי מסוגלת להמשיך להכאיב לו יותר, לפגוע. הכל כי אני לא מסוגלת להביא את כל כולי לתוך מערכת היחסים הזאת כמו שהוא יכול.
הוא אחד האנשים המדהימים ביותר שפגשתי בחיי.
מכיל, מבין, תומך, אוהב בלי סוף.
הוא היה מוכן לוותר על עצמו בשבילי. לשים את עצמו בצד כדי שלי יהיה טוב. אבל אני לא יכולתי לעשות אותו דבר.
זה הרגיש כאילו העולם חונק אותי.
כל הבעיות והקשיים נפלו עליי בבת אחת. ולא יכולתי לפנות את עצמי בשבילו. להתרכז רק בו.
אז העדפתי ללכת..
וזהו.. עכשיו מתמודדים עם התוצאות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
