נראה שאין לי מזל עם גברים..
אחרי 9 חודשים יחד הכל מתחיל להתפרק.. כאילו שכל פעם שמתקרבים לשנה יש איזה משהו שדופק הכל.
איזה ילד קטן שמוציא את החלק הלא נכון במגדל שלי ומפיל אותו.
זה מרגיש כאילו הפרידה מתקרבת, וזה החלק הכי קשה. לדעת שהסוף מגיע ולא להצליח לעצור אותו.
והפעם זה קשה. הפעם אני באמת אוהבת.
נראלי שזו הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לשחרר מהכל ולאהוב באמת.
ברמה העקרונית אני שומרת שבת אבל כמו שכח מי שיקרא ישים לב שבת כבר נכנסה..
הלב שלי עומד להתפוצץ מרגשות ואני מרגישה שאם לא אומר כלום אני אתחרפן. אז שבת תחכה לי קצת בצד היום.
הוא אמור להגיע אחרי האוכל לדבר על הכל.. לראות אם אנחנו מצליחים לפתור.
את השיגרה הוא כבר פירק.. מאתמול בלילה בקושי שדיברנו. והשיחה האחרונה הייתה נוראית.
הוא אמר שכנראה שלא יישאר לישון היום כמו שהיה בכל שבת בחודשים האחרונים.
שישי ראשון שאישן לבד מזה הרבה זמן..
אני לא יודעת איך מתמודדים עם הלבד.. כבר הרבה זמן שאני מרחיקה אותו ממני. מסרבת לדבר איתו, להסתכל עליו. ועכשיו הוא מצא את דרכו חזרה לחיים שלי ובגדול.
אז איך מתמודדים עם כל זה?
אני לא רוצה לדעת.
הייתי בטוחה שאיתו לא צורך כבר לדעת לעולם.
שלא אדע מה זה לבד יותר.
שאכנס כל ערב לשמיכות עם האדם היקר לי ביותר. שיודע לחמם אותי הכי טוב כשקר לי. שיודע בדיוק איפה לנשק בכל רגע נתון.
שיודע מתי לחבק ומתי סתם להסתכל עם המבט הכי אוהב בעולם.
שיודע לתת מעצמו כל הזמן, בלי להפסיק לרגע. פשוט כי זאת אני. לא משנה שאני לא מצליחה גם.
זה שיודע להכיל את העבר שלי, את ההווה שלי. שרוצה לבנות איתי עתיד מאושר.
זה שדמיינתי חוזר הבייתה כל ערב מהעבודה לילדים שלנו, בבית שלנו. זה שיושב ליידי בשולחן שישי, נותן לי נשיקה על באר וממלא אותי ברגש שלא ידעתי שיכול להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.
איך חיים פתאום בלי מישהו כזה לצידי?
איך חיים בלעדייך?
אני אוהבת אותך יותר מהכל, לתמיד. בבקשה אל תתן לי לאבד אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
