תתחנני אליי, הוא אמר בדרך לא דרך.

תרדי על 6 ותתחנני.

אני צריך מספיק להאמין לך,

בשביל לזיין אותך.

את צריכה מספיק לשכנע אותי,

שאת חרמנית ורטובה,

שאת כמהה ועורגת,

ואת אבודה בלעדיי.

רק אז, אולי רק אז,

אני אסכים לגעת בך,

אולי לבדוק לך את החורים.

אני צריך לאבד בוחן מציאות,

לאבד את הדעת,

בשביל לאפשר לעצמי,

להיות בתוכך.

ואני,

חסרת אונים,

על 6,

נוזלת-

דומעת מתחנונים

מרטיבה,

מתקערת לרגליו.

כבר הגעתי לטמפרטורת קיצון,

אני חווה ניתוקים קצרים מהעצמי,

זה גובל בטראומטיות.

אני בדיסוציאציה,

הנפש מתנתקת מהגוף

אני צופה בעצמי,

אך משהו נשאר בי על הקרקע

ואני מרגישה הכל,

כמו הרדמה לא מוצלחת.

מרחפת מלמעלה

מטה עצמי לצדדים.

בוחנת מכל הזוויות,

לא מאמינה למראה עיניי.

אני נוזלת.

נמסה על הרצפה הקרה.

כמו ביצירה מושלמת של סלבדור דאלי,

כפות הידיים נמסות,

מתמזגות עם הקרקע.

גלגלי העיניים מטפטפים,

רואה בקושי איך הוא עומד מולי,

עם ראש מוטה מעלה, סנטר מורם

ועפעפיים חצי סגורים, צופה בי מטה.

הוא עומד שם, מנצח על התהליך,

אני מרחפת,

מזיזה את המבט מהגוף שלי אליו לסירוגין,

הדיסוננס צורם,

ולנוכח אדישותו, ההמסה לא פוסקת,

חושפת את השרירים,

ואחר את העצמות.

מאבדת את עצמי,

בין הכמיהה שלי לנוקשות שלו.

בקרוב אתקשה על הרצפה,

אאבד את צורתי כליל,

את גבולות גופי ונפשי.

תהליך שיתחיל כמריחה מאולצת,

ימשיך כשלולית של חלקי גוף,

ויסתיים בפלטה שבירה ואמורפית,

מורכבת מגוונים של אדום ועור אדם. 

גם הריחוף מתחיל להיות כבד עליי,

אני נכנעת לחום,

ולכוח הגרביטציה,

ומצטרפת שוב אל שאול גופי המומס.

ברגע האחרון אני שולחת אליו מבט,

ורואה תזוזה.

הוא לוקח צעד אחד אחורה,

אני רואה את גבו מופנה אליי,

אך לא רואה דבר יותר,

נמסה כולי אל הרצפה הקרה.

מצליחה לשמוע, בחוש שעוד נותר,

רחשי צעדים מתרחקים ממני,

משאירים אותי כך-

פלטה שבירה ואמורפית.