זה לא פוסט של לספר בצורה הגיונית,
זה פוסט פריקה,
של מה שהולך לי בראש.
שוב תקופת הדרדרות,
שוברת כלים, שוברת ומתה לחתוך לעצמי את כל הגוף עם השברים.
זורקת, אתה דואג ומבקש שאפתח את הדלת. הלוואי שהצרחה שלי תישמע בכל העיר,
אבל לא צרחתי. שוב חשבתי למות. שוב חשבתי שאולי זה הפיתרון לחיים מלאי סבל,
חיים של למעלה למטה, מי יודע מה יש לי, דיכאון כרוני? או אולי עד משהו. אולי כדורים נוספים, אולי לא לאבד תקווה:
אתה אומר ואני נאבקת. אין לי כוח יותר לזה שהחיים שלי מתפרקים עד היסוד. אין לי כוח יותר להרים את עצמי. אין לי כוח יותר לנסות להבין.
שוב חושבת לשים לזה סוף, כבר אין למה לקוות. אם ניפרד עכשיו בגלל שאני לא יציבה, ההדרדרות רק תמשיך.
אתה לא עוזב אותי ואומר שאתה רוצה לעזור לי, לבדוק יחד איתי מה מפיל אותי כל פעם. אני צריכה להיגמל מלדבר עם גברים אחרים, אלא אם אבין בצורה יציבה שאני לא יכולה להיות מונוגמית. לא עכשיו, לא מתוך החולי. עכשיו זה לא הזמן להבין דברים. עכשיו זה הזמן לעשות.
לעשות לעשות לעשות. אם הייתי לבד אז בטח כבר הייתי נופלת. יש הד, אתה, אתה ההד שלי. אתה הולך ואני אחריך, ואז מגיע ואני לפניך. שוברת עוד כלי ונועלת את הדלת, אתה דואג ורוצה שאפתח. אני אומרת לך שלא אתאבד בבית שלך, אל תדאג, אבל בתכלס אין לי מושג מה אני עלולה לעשות. יש דחף, והדחף חזק, ואני יודעת שאני יכולה להיות אימפולסיבית.
מחשבות על אישפוז. בינתיים אני צריכה להתחיל לעבוד, אין לי זמן עכשיו לזה... אני גם לא לבד. אתה לא עוזב אותי, אתה מבין שיש לי בעיה, שזה כמו סמים לדבר עם בנים ולמצוא תשומת לב מהם.
כולם צודקים. בוא נתחיל לעבוד, נלך לפסיכיאטרית, אולי היא תמצא כדורים שיעזרו יותר. מספיקה רק לחתוך חתך אחד, שריטה, והדם... טיפות הדם היפות והמבריקות. אתה עוצר אותי מלחתוך עוד. אני בועטת בך. מה זה כבר משנה, אם אחתוך, אם לא אחתוך. הכל מרגיש אבוד. אנחנו נפרדים, אני לא הבעיה שלך יותר. אני לא רוצה יותר להיות הבעיה של העולם, נטל על המערכת. רק למצוא את האומץ למות...
אבל אתה לא עוזב. אולי אתה מלאך, אני לא יודעת, אולי תושב זמני. לא רציתי לחיות בתלות, אבל אולי אני נושמת עכשיו בזכותך. קמה מהמיטה, מדברת עם חברות, רושמת את המילים האלו עכשיו, כי מי יודע מה היה קורה לו הייתי לבד... מי יודע.
לא הצלחתי לנשום אבל קינחתי את האף ואז נרדמתי די בסדר, היום הייתי עייפה, ישנתי גם צהריים וקמתי בסדר. אני צריכה ללכת לעשות דברים, רק לא להיות בתוך הראש שלי יותר מדי. רק לא זה. הוא לא נחמד אליי עכשיו. אף אחד לא יודע ואולי גם אני לא יודעת, איפה אני איפה החולי ומה ביניהם. מתי לוותר מתי להיאבק. מה להגיד איפה רואים אותי ואיפה מפספסים אותי.
להיות כרית רכה לעצמי,
זה רק מה שאני רוצה. לא להרגיש אשמה על מי שאני.
לא להאמין למחשבות, לא לכולן. אולי פשוט לא להישחק בתוך המלחמה מול עצמי.
אולי פשוט לתת לחיים לעשות את שלהם ולהיות עכשיו במעקב ולא להיות לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
