זה כאילו טעית, נכון? החיים שלי נועדו להיות סבל, נכון? ככה החלטת, כי לא ראיתי משהו אחר מעולם.
ואז טעית. נתת לי מתנה כל כך גדולה, כל כך גדולה שלא ידעתי איך לקבל אותה מרוב שהיא ענקית. איך להחזיק אותה.
הודיתי לך המון. סוף כל סוף הרגשתי מאושרת. שלווה, תקווה, התחלתי לבנות את עצמי, התחלתי לחיות. הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי חיה ולא סתם קיימת בקושי.
נתת לי אותו.
נתת לי אהוב יקר, כל כך יפה מבפנים ומבחוץ. נשמה כה קרובה. שנינו הרגשנו שסוף כל סוף מצאנו את השקט שלנו, כאילו עברנו את כל מה שעברנו על מנת לפגוש אחד את השני ולדעת להעריך זה את זה.
באמת שהערכתי. נהניתי נורא, אהבתי עד אינסוף. זהרתי. הרגשתי שנועדנו להיות יחד.
עם זאת, לא ידעתי איך להחזיק מתנה גדולה כל כך והתחלתי לפשל. פתאום התחיל להיות גדול עליי, זוגיות, קביעות, שהחיים מסודרים והכל סבבה.
פתאום אתה הבנת שטעית.
נתת דבר כל כך טוב לאדם הלא נכון. הרי תכננת שיהיו לי חיים של סבל.
מיד כשהבנת את זה גרמת לי להרוס את הזוגיות שלנו. ניסיתי להישאר מאושרת, אבל גרמת לי להבין שטעיתי והרסתי משהו נפלא. אני פייטרית רצינית, אז נלחמתי כדי לתקן את הטעות, ביקשתי ממנו סליחה, חקרתי ובדקתי איך אפשר לחזור לזוגיות הזו... אבל הוא לא רצה זוגיות איתי. הוא לא האמין בי. הוא לא רצה זוגיות בכלל. גרמת לו להתייאש. אני לא התייאשתי. במשך חודש וחצי, המון בכי וכאב לא עצרו אותי והמשכתי להתחנן בפניו שיתן לי הזדמנות. נמאס לך, כנראה, שאני כל כך רוצה שיהיה לי טוב ומאמינה שמגיע לי. עד כדי כך נמאס לך שכדי להשתיק אותי, גרמת לו לשים קץ לחייו.
אז מה זה היה, אלוהים? התקף פסיכוטי? הוא לא השאיר אפילו מכתב.
נשארתי אני עם מיליון שאלות ולב מרוסק, כרגיל. מי יענה לי על השאלות?
הרב לייטמן מהקבלה?
אולי האישה הדתייה עם הראש הפתוח שישבה לידי באוטובוס באותו יום שבו חזרנו לקשר אחרי הפרידה הסופית?
אולי הילדה והאישה המתקשרות מזכרון יעקב?
או המתקשרת ששנינו הלכנו אליה כשמצבנו הזוגי הדרדר?
אולי הספר על גלגולי נשמות?
אולי איזה מסע שלי לגילוי עצמי שיתרחש אלוהים יודע איפה.
אולי לא יהיו תשובות והזמן יטאטא הכל הצידה, כדי שיהיה לי מקום לכאב חדש.
כי זאת התוכנית שלך, אלוהים. לא? שאני אלמד מעוד ועוד כאב, עוד ועוד שיעורים של סבל.
יודע מה? אני אלמד. אני בן אדם חכם.
אבל אני כועסת, כי כואב לי. אני גם קצת כועסת על עצמי על כך שאני רוצה להיות מאושרת.
נשמע מוזר?
אז זהו שזה רק כואב יותר לרצות משהו ולא לקבל.
זה כואב שיש אי שם מחשבה או משאלה על זה שאמצא מישהו שיעשה אותי מאושרת כמו שהוא עשה. אמצא את עצמי, אעשה טוב בעולם, ארגיש טוב.
כי זה נשמע כמו בקשה מוגזמת מדי נכון?
הנה, אתה מוכיח לי שלא משנה כמה אני לומדת וכמה כאב אני עוברת, אני רק מגיעה לכאב גדול יותר כל פעם מחדש.
אין לי איך לסיים את הפוסט הזה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
