אני פה כי אני בוכה.
אני פה כי קשה לי.
אני פה כי אני מוצפת.
אני פה כי אין לי עם מי לדבר כרגע.
אני פה כי אני רוצה לנחם את עצמי לא רק בתוך הראש שלי.
אני פה כי אני מפחדת מהעולם המטורף הזה,
מהלבד המטורף הזה.
אני פה כי אני לא מבינה...
לא מצליחה אפילו לכתוב את זה.
אהובי, מאמי שלי, לאן הלכת?
האם החיים הפגישו בינינו כדי שאעבור עוד שיעור כואב מאין כמוהו?
האם יש לדברים סיבה?
אם כן אז אני לא מבינה.
יכולנו להיפרד, ואז לטפל בעצמנו, אפילו בנפרד. לטפל מהשורש.
ואז לחזור להיות יחד מתוך מקום בריא ושלם,
ולהיות מאושרים.
אבל עכשיו אתה מת. באיזה קטע אתה מת לי עכשיו?
כמה עוד כאב אצטרך לעבור בחיים האלה?
ואם לא נועדנו להיות יחד כמו שהייתי יכולה להישבע שאני בטוחה שכן,
אז למה הרגשתי ככה?
שנועדנו.
שסוף כל סוף אני ואתה נהיה שמחים. כי מגיע לנו. כי עברנו כבר מספיק כאב.
אבל עכשיו אתה מת.
ואני? אני נהייתי סלב.
הצינור וידיעות רוצים לראיין אותי.
אנשים גאים בי, אנשים שאני לא מכירה.
תמיד רציתי להשפיע לטובה ולשנות את העולם אבל אני חושבת שהייתי מצליחה לעשות את זה גם אם היית נשאר חי.
אבל עכשיו אתה מת.
ואני עדיין אוהבת אותך כל כך,
והלוואי הלוואי הלוואי שזה היה נראה אחרת.
והלוואי אהובי, שבאמת אצליח לעשות טוב להרבה אנשים.
אצליח למנוע את ההתאבדויות הבאות, כי את שלך לא יכולתי למנוע.
והלוואי שאצליח להאמין שאתה תמיד איתי, גם כשאתה לא.
שכולנו אחד, גם כשאני לבד.
הלוואי שאם יש גלגולים אז נהיה יחד בחיים אחרים.
אני מצטערת על הכל.
אני מודה לך על הכל.
אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
