מעולם לא הבנתי למה את ואני לא הסתדרנו.
משום מה תמיד שרר בנינו מתח, כעס, שנאה.
לפעמים תהיתי אולי עשיתי לך משהו, אולי פגעתי, ולפעמים זה באמת מה שקרה,
אך תמיד ויתרתי על ה"כבוד" ועל ה"אגו" שלי ובאתי להתנצל, גם אם זה לקח יום או יומיים.
אך רוב הפעמים לא הייתה סיבה,
המילים שלך כסכין חדרו לי לכל חלק בגוף ובלב,
הידיים שלך לא היו חמות ואוהבות, אלא קרירות, נטולות כל רגש, אלימות כל כך..
המבט הכועס שלך נחקק בזיכרוני כבר לפני שנים ארוכות,
כמעט כמו הדמעות שזלגו על לחיי שוב ושוב בגללך.
אני באמת לא מבינה איך הגענו למצב כזה
שאת גורמת לכולם להפנות לי את הגב

אז בגללך התבגרתי מהר מידיי
מילדונת קטנטונת שלא מבינה דבר לאחת שהתנסתה ועברה כבר הכל
שתיתי, עישנתי , השכלתי בכל תחום שיכולתי, חוכמת רחוב כבר הייתה בשפע
נאנסתי והדחקתי, הכרתי  אנשים- לא משנה אם טובים או לא, העיקר לא להיות לבד..
התאהבתי, או יותר נכון- ניסיתי, וכמובן שרק נפגעתי,
נהייתי חרדתית, דיכאונית, התחלתי לפגוע בעצמי, ואז הפסקתי כשהבנתי שזה מטומטם

השתקמתי בכוחות עצמי, אך מלאת צלקות
הכרתי אנשים טובים, התאהבתי,
אבל עדיין אני מרגישה כל כך רע, וכל פעם מחדש מתפרקת..
והכל בגללך.. תסבירי לי בבקשה איך יכולת לשבור לי את הלב..
איך יכולת להיות כל כך רעה וקרה, נטולת כל רגש, ובטח שלא נדבר על אהבה..
אני מאחלת לך להישאר לבד, נטושה ועזובה,
בדיוק כמו שאת השארת אותי, אמא.