the story of cristian woman

נכתב במקור : 17/8/13

במיטת חולים שוכב לו איש מבוגר,מחוסר הכרה.
את הדופק קורא המכשיר ומצייר בגרף..בנתיים שום דבר לא קרה,שקט,הכל בסדר בחדר.
ילד קטן מדבר עם עצמו בפינה ומצייר את המלאך.
השעה מאוחרת,אפשר לשמוע מרחוק אישה מדברת.
הגרף באותו bpm,הילד ממזמן כבר חולם...
האם האיש עדיין נושם?,האם האיש על חייו לוחם?
האם הוא מתלבט,או עדיין לא קולט ?
אחות נכנסת הילד קם בבהלה,מסתכל אל הציור ,מסיט מבט אל האחות בלבוש הלבן,וצועק:"את באת מהשטן,את לא תקחי לי אותו,את לא תגעי בו"
- "עזוב אותי!רד ממני ! מה אתה עושה?!"
- אתה המלאך ההוא,את לוקחת אותו ,לא ארשה לך לקחת אותו!"
המכשיר מתחיל לקרוא את הדופק במהירות,האחות מנסה לזעוק לעזרה,ולנסות להציל אותו בעודה נלחמת בילד שירד ממנה.אך אין מענה.המכשיר ממשיך לקרוא במהירות רבה את ליבו,והילד צועק ומתנפל על האחות,בדקה האחרונה של חיי אביו-זו הצרחה האחרונה שלה,הסכין תקוע בגרונה. היא סיימה את חייה על רצפה מלאת דם,צפצוף אחיד נשמע מהמכשיר למשך דקות רצופות.
הוא איבד את אביו,ואת נשמתו,והמלאך הצליח בתוכניותיו,הילד בידיים שלו עכשיו.

זהו,חייבת קפה.

פאקינג איי לגמריי.

אני מ ש ת ג ע ת .

תמיד הכתב הגדול והמגושם הזה מקפיץ לי אסוציאציה של ילד גדול בגודלו וקטן בגיל.

אני לא יודעת למה.

את בבית משוגעים עכשיו,מסביבך אנשים יותר מטורפים ממך,כן ממך,בלונדינית עם עיניים ירוקות.

אני אוהבת אותך אישה,עד כמה שאת מטורפת,וכמה שלא ניסית להתאבד לא אשכח את הניסיון האחרון שלך אז שהייתי כולי בדם שלך,בסופו של דבר הצלחתי לחטוף את הסכין מידייך שהיה נוטף בדמך.

איך שצעקת שלא מגיע לי אותך,ושאני אתן לך להתאבד בשקט כי במילא החיים שלך ריקים-המילים האלו חרוטים אצלי.

פגעת ביא.ואת זה לא תביני לעולם.

אני זוכרת איך נפלתי עם הסכין ותקעתי אותו בחריצים של הרצפה וכרעתי ברך רק שלא אתעלף מהשוק הפסיכולוגי מכל המקרה הזה ומיכול המילים.

ואיך שהדלקת סיגריה והכנת קפה,כשכל גופך חתוך...כאילו הכל בסדר.

שבת האחרונה סגרתי,כהרגלי דברתי עם בן אדם שהפך לחלק ממני ולמשפחה-חברה הכי טובה שלי שעברנו באמת קשיים בקשר וכל פעם:הוכיח את עצמו מחדש.

אכלנו טוסט עם טונה,היה טעים.

העלנו הרבה שיחות,שיחות על שטויות,על "טיפה עקצוצים",על המשך תפקיד בשירות ובכללי על החיים וגם על המוות,והמוות של קרובינו.

השיחה שחרוטה בזכרוני והכי מצמררת שנהלנו יחדיו עד כה.

איך נסיים את חיינו?

התחלנו לשאר כל מיני אופציות.

פרה תאכל אותנו,רכב בבסיס ידרוס אותנו..אבל אז התחלנו לדבר על זה רציני.

מחלות נפש,או דכאונות קשים ובית משוגעים המחלקה סגורה ובסופו של דבר התאבדות...במצבים הכי קיצוניים שיש ..

סיימנו את השיחה במתח,כי לא באמת נדע את עתידנו.

-הדלקנו סיגריה-

כמה ימים אחדים לאחר מכן, אני הקדשתי שוב מחשבה לשיחה הזאת והחיוך של בן אדם אהוב ביקר אותי.

וידו ליטפה את ידי,ושיחקה באצבעותיי. 

היה לי כלכך כיף.כלכך כיף להיות איתו,לבד,במנוחה אחרי עבודה.

אבל לעולם הוא לא ידע,שהוא חסר לי כשהוא לא פה.

סערת הרגשות הזאתי מתערבבת כעת עם בעיותיי.

רק אם היה הכל אחרת.

זה מחניק לעצור את הדמעות מלצאת ולבכות רק מבפנים.

אולי העורב בדרך לקחת את נשמתך?

אולי המוות שלך יפתיע אותי יותר קרוב ממה שחשבתי?

אז נרעיל את עצמי בעוד סיגריה,ואקווה לחיים שלך.

אנסה לעצור את העורב,שלא ייקח אותך.

את עדיין אמורה לחיות.את אמורה להיות איתי בחיים ולא בתור גופה מתחת לקבר.

את אמורה להיות איתי.אמורה.פשוט אמורה וזהו!

למרות שאת בשבילי כמו חידה,כל חיי היית..

טלפון ובשורה מזעזעת...

בבקשה שזה גם לא ישפיע עלייך,שלא תהיה גם אתה בבית חולים גוסס מההתקף לב ה10 והאחרון שלך.

אנסה להרוג את העורב שלך,בכל כוחי.

את הרובה הכי טוב שלי אקח וירה בך.

העדפתי לשתוק.שתיקה שצורחת וצורמת את נשמתי.

שתיקה שקולה איש אינו שמע,גם אני,מעולם.

השתיקה שלי שנקברה בעודה חיה בתוך תוכי,עמוק בליבי.

איש אינו יודע איך היא נראית,גם אני לא.

יש לה הרבה מה לומר.

מילים שיחדרו וידקרו,עד שהיא תיקח את הכח והעצמאות לעצמה,היא לא תתן לאף אחד לקחת קרדיט.

היא תצא יום אחד,והיא תנקום.

היא תצא ותשנה.היא תצליח.

היא פה איתי עכשיו,בתוך תוכי.

האם היא תנקום ביא?אני לא אתפלא אם כן.

כי הריי....אני זאת שקברתי אותה .